היום, שוב מצאתי את עצמי בסיטואציה, שבה אני מסבירה למה לא אוכל להגיע לפגישה,
שבכדי להגיע אליה צריך לטפס במדרגות שתי קומות. אני שונאת את הסיטואציה הזו.
שונאת להסביר, לראות את המבט התמה על פני האדם שעומד מולי ומנסה לבין.
כמה קשה לי לקבל את זה, את הניגוד הזה בין הרצון והיכולת.
נכון, אני מכירה את המשפט הזה, אין לא יכולה, יש לא רוצה.
זה המשפט עליו גדלתי, הרבה מאד פעמים אמרתי אותו לעצמי לאורך חיי,
לא מוותרת לעצמי בשום מקום, לא מעגלת שום פינה.
המנטרה שלי תמיד הייתה אין דבר כזה לא יכולה יש רק לא רוצה….
אבל אני כל כך רוצה!!! הכי רוצה!!!
אני חולה, יותר נכון לומר אני נכה, אני כותבת בשחור על גבי לבן ולא מאמינה.
לא מאמינה שאני, אני כותבת את זה!!!. אני לא מוכנה אפילו לומר את המילה הזו,
לא מוכנה לחשוב עליה בהקשר שלי, של גופי, של ההתמודדות היומיומית,
שמלווה אותי בשנים האחרונות בחיי.
המחלה הזו, שמקננת בי מלמדת אותי יום יום, שעה שעה,
שלא יעזור אם אומר לעצמי אין דבר כזה לא יכולה, יש לא רוצה.
זה השיעור שלי כנראה על כל השנים, שבהן לא ידעתי לוותר לעצמי,
להרפות ולא לחפש אחר המצוין, הטוב ביותר.
כי היום יש רוצה, יש רוצה מאד בכל לבי ובכל מאודי, אבל לא יכולה.
"זר לא יבין זאת". את התכנון האינסופי, שמלווה אותי.
אפשר לנסות ולהמשיך ולחיות את החיים, בדיוק כמו קודם, אך הכל מלווה בתכנון,
במחשבה תחילה, בקצב אחר. אם נוסעים לאן שהוא מה משך הנסיעה,
מה יהיה אם יהיה פקק, אפשר יהיה לעצור בצד ולחלץ את הרגליים, הידיים, הצוואר, עמוד השדרה.
נגיע, יש חניה, היא קרובה? איך מגיעים יש מעלית או גרם מדרגות? יש הליכה ממושכת?
קר שם? חם שם? הכל צריך להיות מתוכנן ומחושב.
ואני כל כך אוהבת להיות ספונטנית להיכנס למכונית ולנסוע לאן שתיקח אותנו הדרך.
המשפט שמקנן בי הוא מהשיר "מי שמביט" של יהונתן גפן (מתוך הכבש השישה עשר המופלא).
"מי שמביט מי מאחור לא יודע מי אני, מי שמביט בי מאחור,עובר בשקט לידי,
אני לא רואה אותו והוא לא רואה אותי, מי שמביט בי מאחור לא יודע מה איתי. …"
כי מי שמביט בי מאחור – מבחוץ, רואה את המראה, את הלבוש את כל התחפושת
שאני מתאמצת ללבוש כל הזמן – הבלטת היכולת והמסוגלות,
מי שמביט בי מאחור לא יראה את הקושי, את חוסר היכולת, את הכאב,
כי הדבר האחרון בעולם הוא שאני לא רוצה שירחמו עליי, אני לובשת מסכה
אבל אני לא מסכנה!
מילות השיר ממשיכות ואומרות "יש בשכונה שלנו כמה אנשים שאין להם שום סיכוי לראות אותי מלפנים".
יהונתן גפן כתב את מילים האלו ממש עליי, אני מחייכת לעצמי, כי מעט מאד אנשים יראו אותי כפי שאני,
יהיו מודעים להתמודדות, מבחינתם אני כנראה עצלנית, שחקנית, מרמה, רוכבת על הקושי והמחלה .
אלו שמסתכלים עליי ואומרים את המשפט ה"אהוב" עליי כל כך
"את נראית נפלא, לא רואים עלייך שאת חולה" ובלב אני תמיד מוסיפה וגם לא תראו!
רק אהוביי ואוהביי האמיתיים רואים אותי מלפנים!
בכל סיטואציה כזו, שבה אני צריכה להסביר "מה יש לי"…
התחושות האלו שוב צפות ועולות. התסכול הוא עצום.
התסכול בין איך שאני רואה את מה "עצמי של פעם" עושה לבין מה ש"אני של היום" מסוגלת לעשות.
כי מי שמביט בי מאחור ייראה שנשארתי בדיוק אותו דבר, אבל מי שזוכה לראות אותי מלפנים, מגלה שלא!
ולמרות כל הקבלה, ההשלמה, ראיית הרווחים מהמצב הזה וההתמודדות עם המצב
הלא כל כך חדש ולא כל כך פשוט, כשאני רואה אותי מלפנים – אני מאושרת מהרבה מאד דברים,
שזכיתי בהם בעקבות המצב הזה אבל אני לא אוהבת את כל מה שאני רואה.
"מי שמביט בי מאחור יכול בקלות לחשוב ,שאני זה לא אני",
גם אני רוצה לחשוב ככה, לפעמים….
© 2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: רונית שפירא
מילה אחת קטנה – תודה!
עשית זאת , הצלחת להביא בפוסט קצר את כל מה שאנחנו, חברייך למסע האינסופי הזה מרגישים.
בצורה יוצאת מן הכלל הצלחת לומר ולכתוב בעצם הכל.
מדהים, כתיבה מעולה.
תודה.
תודה מיכל!!! על המילים הטובות והחברות.
את אדם מיוחד, עם המגבלה ובלעדיה. לסביבה קשה לקבל שונות, מכל סוג.
עצוב שזה ככה, אבל זאת לא את. משוכנעת שאת לא מוותרת לעצמך במילימטר,
הפוסט הזה מדוייק לכל כך הרבה אנשים, עם כל כך הרבה מגבלות, הלוואי ויבוא יום
וכולם יהיו מסוגלים לקבל ולהכיל, בינתיים חיבוק ענק.
תודה יפעת! חיבוק ענק
הי רונית. כתבת מאד יפה. המשפט הזה – אין לא יכולה, יש לא רוצה – הוא אחד המשפטים היותר מעצבנים שמישהו המציא!
תודה רחל! חיבוק ענק
רונית מדהימה
תודה חדוה! חיבוק ענק
מי שמביט בך… מתאהב
תודה לילך! חיבוק ענק חוצה יבשות
רונית, חכמה, נעימה ומדוייקת. כל דבר שלילי מדגיש צדדים חיוביים! ובכאב שלך, את מצליחה להגדיר את תחושת הלבד של כל כך הרבה אחרים בעולמנו. תודה אישה אהובה ויקרה על השיתוף וההקלה שאת מעניקה לאחרים בזכות ולמרות כאבך.
רוניתי יקרה,
מי שמביט בך מאחור, לא מכיר את האדם שצועד לפניו, את האישה מלאת האמביציה, חדוות יצירה, אישה שכל חייה בעשייה מתמדת, למידה בלתי פוסקת, רצון גדול ושאפתנות מאין כמותה.
מי שמביט בך מאחור לא באמת יצליח להבין את דרך חייך, את הקשיים איתם את מתמודדת באצילות נפש, תמיד מסתכלת על הטוב, על חציה המלא של הכוס ויודעת להפיק את המיטב.
זכיתי להיות מאלה שמביטים בך מלפנים ובפנים ומזכירים לך בכל פעם מחדש, כמה את מדהימה ומוכשרת,
גאה בך ומעריצה על שהינך.
המשיכי כפי שאת.
אוהבת אותך בדודה יקרה שלי
רונית,
אחרי הפגישה שלנו היום הייתי מאד סקרנית לקרוא את הבלוג. אז הנה השעה כמעט 12 בלילה וסופסוף מצאתי את הזמן…
קראתי, הזדהיתי והתרגשתי מאד. הצלחת להעביר את המסר שמלווה עם תסכול של החיים בצורה מרשימה ומיוחדת שאופיינית לך.
הכתיבה אכן משחררת ויש לך את זה!
החיים לא מושלמים אך צריך לזכור להסתכל על הצד החיובי ..יכול להיות גרוע מזה.
את אישה עדינה וחזקה! המשיכי בדרכך.
חיבוק חזק ושנה טובה. איריס
דורית, לימורי ואיריס, שלושתכן יחד וכל אחת לחוד רגשתן אותי במילותיכן והשארתן אותי ללא מילים (כמי שמכירות אותי אתן ודאי יודעות שזה לא קורה הרבה…).
תודה לכן שלוש סופרוומניות אמיתיות כל אחת בדרכה היא.
חיבוק גדול ממני .
שנה טובה של בריאות טובה והמון אושר
חדש באתר
על הבלוג
לקראת גיל ה- 40, נחשפתי לעולם הספורט.
בנוסף לפז"מ חיים, חיפוש תמידי אחר ה"שקט" בשילוב חיבור של השילוש הקדוש: ה - mind, ה - body וה - spirit.
הגיעו מחשבות, תובנות, והאומץ להעיז ולהביא בלוג זה לחיים.
מה בבלוג?
תערוכת צילומי נשים בגיל ה"פריחתי", חיבורן לעולם הספורט כפי שהוא בא לידי ביטוי בריאיון משותף.
סיפורים מהחיים שלי, שלכם, של כולנו.
תמונות, אירועים קטנים כגדולים מעוררי מחשבה וכאלה שמצאתי בהם עניין.
המלצות וראיונות עם מומחים מתחומים שונים.
Recent Posts
אנחנו בFACEBOOK
תגובות אחרונות