המחברת האדומה

בוקר, הבית שקט, כולם יצאו לענייניהם, אני מספיקה ללגום שלוק אחד קטן מהקפה.

הטלפון מצלצל : "אמא…" אני שומעת קול לחוץ והיסטרי… כן אני כבר יודעת,

תוך כדי השיחה, לובשת משהו שאפשר לצאת איתו מהבית ברגע

היום זה "שכחתי את המחברת האדומה",

אבל אני כבר מורגלת בתקליט השבור במשך 19 שנות אמהותי,

"שכחתי מחברת / ספר / קלמר / אבדתי את האישור, לא לקחתי איתי את תעודת הזהות/ האישור /ההזמנה"…

ויש לשיחות הללו עוד אחים ואחיות, של אבדנים, שכחה ובלבול.

אך, בעיקר עומדת מאחוריהן מצוקה גדולה, התחושה שאם לא יהיה בידי הפריט החסר

סוף העולם קרב ובא. העונש הנוראי מבית הספר ובכלל ממתין בכניסה.

תוך כדי השיחה סופרוומן נכנסת לפעולה, גם עכשיו, כשאני חולה אמא לעולם לא אפקיר ילד במצוקה,

מתארגנת במהרה ליציאה מהבית, מאתרת את הפריט האבוד החסר הסורר ואצה לכיוון בית הספר

ואם זה אישור או תעודה סורקת, מפקססת ושולחת ליעד המבוקש.

הכל סופרוומן עושה, על-מנת, להציל את הילד שלה משעת צרה.

 במשך שנים הנסיעה לעבודה הייתה מאד משונה.

נכון שבדרך הבאתי ילדים לבית הספר ולגן,

אך אז הייתה תיקיית אומנות חסרה, אותה אחת שתמיד תמיד נשכחה בבית

בשלה יצאנו מהבית, נסענו לבית הספר, נפרדנו… ואז גילינו שהתיקיה נשכחה,

נסיעה חזרה הבייתה, איסוף התיקייה הסוררת, נסיעה חזרה לבית הספר

ומשם המשך הנסיעה לגנים וליום העבודה (בהנחה שלא נשכחו עוד פריטים בבית…).

אז, נכון שלא יקרה דבר אם ייענשו וייכעסו עליהם, ששכחו להביא את מה ששכחו הפעם.

אך בכל פעם, שזה קורה, זה מעורר אצלי את התמונה,

של הילדה שהייתי ששכחה או איבדה ואת  החרדות והלחץ שהגיע יחד עם הסיטואציה הזו.

מי שמכיר אותי היום מכיר אותי כמאורגנת ומסודרת, מלאת פתקים טבלאות ורשימות.

אפילו צוחקים קצת על חשבוני על הסדר המוגזם, על ההתארגנות המופרזת.

לכל נסיעה ומטלה יש רשימת התארגנות משלה, חלקן נשמרות במגירת (המחשב) ונשלפות בסיטואציה המתאימה.

ההתארגנות הזו, היא פרי הרגל של שנים, שעוזר לי להמנע מהמצבים, שבהם שכחתי וחסרו לי דברים.

הסדר והארגון החיצוני  עוזר לי לעשות את הסדר הפנימי בראש.

עוזר לי לווסת את עצמי ולהתמודד עם החיים ובכלל, כי הבלאגן מפריע, כל כך צועק ומשתק.

קשיים בהתארגנות, הפרעת קשב וריכוז או סתם ברדקיסטים בלשון העם,

שיימו את התופעה בכל שם שתבחרו, אך חשוב להבין שלאדם שמתמודד איתה מאד לא פשוט.

גם אם זה נראה שהוא סתם שכח, איחר מתוך זלזול באחר או מחוסר אכפתיות,

צריך להבין, שזה נובע ממצוקה גדולה, שאותו אדם / ילד מתמודד איתה יום-יום, שעה-שעה,

היא חלק מחייו ומעולמו ולא מתקיימת רק ברגעים שהאחרים נחשפים אליה.

אני חושבת על כל המילים שבא לי להגיד כששוב זה קורה,

כמו "למה לא סדרת את התיק", "זה לא בסדר", "מגיע לך עונש", "אתה לא מסודר" ועוד ועוד כאלו "מחמאות מחזקות",

אני נושמת עמוק (לפחות מנסה… ) ובולעת את המילים הלא נעימות והלא מועילות האלו (לפחות מנסה…),

כי אני יודעת שהן חסרות טעם.  הם חושבים ואומרים לעצמם את המשפטים הללו.

אז נכון, צריך להקנות מיומנויות והרגלים, בכדי להתמודד עם הקושי

ולא לצפות שסופר אמא תמיד תגיע להציל אותך ואנחנו באמת עובדים על כך כל יום.

אני מכירה את אלו שאומרים "פעם אחת הם ייענשו ולא ישכחו יותר…".

אולי, אני לא שוללת זאת.

יחד עם זאת, אני תמיד מתלבטת וחושבת, שאם זה היה נכון זה היה עובד בכל הפעמים

שלא יכולתי לעזור.

אבל עכשיו שמונה בבוקר ועוד מעט השיעור מתחיל,

סופרוומן תופסת את המחברת האדומה, אוספת  את רגליה הכואבות (חולת מפרקים לא בנויה לבקרים)

ומדדה לכיוון המכונית.

סופרוומן בפעולה תצלח כל משימה וכל מטלה, בטח ובטח עבור הילד שלה.

יוסי ילד שלי מוצלח (ע' הלל)  

שמש במרום זורחת
אמא את יוסי בנה שולחת
לך הבא בקבוק חלב
לך ישר ואל תשכח
יוסי, ילד שלי מוצלח.

יוסי בשדרה פוסע 
ופתאום אורות עיניו
אץ הוא רץ הוא לפניו
גור כלבים מסכן צולע
הוא חובק בשתי ידיו.

אמא מחכה בבית 
איפה יוסי ? אין חלב
אך הנה הילד בא עם
מה זה ? חומד של כלבלב
מתנה הבאתי לך
אוי לי , ילד שלי מוצלח.

2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: רונית שפירא