כל אדם שאנחנו פוגשים נושא תיק גדול על גבו, לפעמים התיק מלא עד גדותיו ולפעמים קל.
לרוב אדם נמצא במאבק שאתם לא יודעים עליו.
נסו תמיד לקבל את השונה, האחר, גם אם לא נאמר דבר, גם אם החיוך לא הגיע עד לעיניים.
גלו רגישות,
תמיד…
ואז הוא אמר לי: תראי גברת, את מיוחדת ומורכבת.
לזה לא הייתי מוכנה.
מה זאת אומרת מורכבת, מילא מיוחדת…
הוא לא הסביר לי, הייתי צריכה להתמודד עם המשמעות הזו בעצמי.
שלום, שמי מיכל ואני מאובחנת בדלקת מפרקים, פיברומיאלגיה ומתנות נוספות.
בתחילת 2014 , ככה סתם, לאחר בדיקת CT התגלה כי אני חולה בדלקת מפרקים.
אני ? עוד לא חמישים, זו מחלה של זקנים, לא ?
אז זהו שלא….
המחלה השקופה הזו, שאנחנו לא מתייחסים אליה , כי רק זקנים חולים בה,
תופסת הרבה מאיתנו כבר בגיל העשרים ולפעמים בילדותינו…
מצאתי עצמי במין מעגל שכזה, עוברת מרופא לרופא , מחפשת מזור, ללא הצלחה.
לא מצליחה לישון בלילות, לקום בבקרים (יש תופעה שכזו שנקראת קשיון בוקר), אושר צרוף.
ואני ? וורקוהוליקית שכמותי, לא מצליחה לעבוד כמו שהייתי רגילה (24/7)… אז מה עושים ?
לימים, התוודעתי לעמותת מפרקים צעירים, ולחברים חדשים נפלאים
גיליתי שאני לא היחידה בעולם הזה שנקרא דלקת מפרקים ומתנות נוספות,
אני לא היחידה שכואבת בכל רגע, ולא מצליחה לשבת מול המחשב ליותר מעשר דקות.
נכון, היום אני על תרופות, המון תרופות .
מנסה ללמוד לקבל את הכאב, להבין אותו ולהפנים שמה שאני עושה זה מה שאני יכולה לעשות בבכל רגע נתון…
מנסה לא לוותר לעצמי, לחלוק עם אחרים, להמשיך ולתת ממני לכל מי שזקוק ורוצה תמיכה והבנה.
לא מזמן, מלאו לי חמישים, וניגן לי בראש כל הזמן השיר והפזמון שרמי קליינשטיין שר,
מתנות קטנות
מישהו שלח לי מתנות קטנות
רסיסים של כוונה עיגולים של אמונה
מתנות קטנות
מישהו שלח לי מתנות קטנות
כמו הכוח לקבל את מה שאין את מה שיש
מה עוד אפשר כבר לבקש…
כל כך נכון, כל כך מתאים, למי שלא מכיר ומבין – זה סתם עוד שיר,
למי שמכיר אותי ומכיר את הכאבים, בין השורות אפשר להפנים ולהבין.
אז, ככה זה חברים, עושים את המיטב ואת האפשר,
מפנימים שהזמן שעבר לא יחזור יותר וצריך לעשות את מה שניתן.
אני צריכה לזכור לא לכעוס על עצמי, כי חבל…
ולתעל את הכעס למשהו חיובי ולא מיותר,
ככל שהימים עוברים, והמנגינה נשארת,
אני מבינה יותר ויותר את המגבלות,
ומנסה ללכת בין הטיפות.
חשוב שנבין שלפעמים החיוך אינו משקף את ההרגשה האמיתית ולפעמים כשאומרים אני לא יכול לבוא, או לצאת … לפעמים הסיבה היא מעבר לעצלנות,
לפעמים אנחנו כל כך כואבים שאפילו לפקוח את העיניים, שלא לדבר על לקום מהמיטה, זה מעבר ליכולתנו.
ולפעמים
החגיגה נגמרת
כיבוי אורות
החצוצרה אומרת
שלום לכינורות
אשמורת תיכונה נושקת לשלישית –
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.
לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב
לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב
לשמוע חלילים ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית.
(נעמי שמר)
מאחלת לכולנו, שנקום לבקרים ללא מכאובים, או לפחות שנוכל להתגבר עליהם ולחצות עוד יום אחד בדרכנו ליום הבא …
ולא, זה לא עוד אחד מהפוסטים האלה של תשומת לב…
זו חשיפה לא פשוטה שלי, לעולמי הקטן,
ואיני מזלזלת כאן באף לא אחד,
לכל אחד יש את צרותיו וסבלותיו…
אני משתפת כי לפעמים גם לחזק ביותר יש צורך בתמיכה,
אולי מפה, יהיו כאלה שיחשפו ואולי יצליחו לקבל את ההבנה שהם זקוקים לה וחוששים לבקש.
באהבה
מיכל
2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: מיכל נודל, צילום: מיכל נודל
פוסט מקסים.. כמוך!
תודה רבה:)