יש בי עוד כוח לחלום / ענת אהרונוביץ'

״יש בי עוד כוח לחלום…״!!!

סיכום מרתון ראשון, טבריה 2016

״לסיים מרתון ראשון זה הרגע המאושר בחיים, עולה על כל חוויה אחרת״… כך אמר לי חבר רץ שפגשתי בדרך, בקילומטר ה-15 בערך.

ואכן כך? שאלתי את עצמי? מעניין איך ארגיש אי שם בסיום…

הדרך נראית עוד ארוכה כל כך ואני לא מסוגלת עדיין לדמיין את ההרגשה.

החלום הזה מתחיל לפני שנה.

בתהליכי החלמה מפציעה, החלטתי לפנק את עצמי במתנה, היעד- מרתון טבריה 2016.

המאמן- אראל זינגמן ״ריצה קלה״.

חצי שנה לאחר מכן, מצאתי את עצמי באימונים. ״זה הולך להיות קשה״ הוא אמר, (אראל להלן המאמן).

״נדרשת משמעת, הקפדה על אימונים, תזונה, עבודה נכונה, הרבה זמן… שעות של ריצה״.

מי שמכיר אותי מאז, כבר יודע עד כמה הלב שלי ״דיבר״ ריצה…. עד כמה הייתי ״מופרעת״, ללא כיוון מדוייק.

הבטחתי לעצמי, ולמאמן שאתן את כל כולי, ובלבד להגיע לחלום.

5 חודשי אימונים, קצרות, ארוכות קצרות, ארוכות בינוניות, ארוכות ארוכות…. בחום, בקור, ברוח ובגשם…. עם שיאים וחוויות נוספות באמצע…

כל יעד בדרך הוא שיא אישי חדש, שנותן עוד כוח להמשיך במעלה הגבעה.

השעות ביום מתחילות להתקצר, היום והלילה אחד הם.

4 וחצי בלילה או ביום, התערבבו להם.

השבתות כבר מזמן הפכו להקרבה, בטוח לא שבת מנוחה.

המשפחה מתחילה לקטר, פתאום בדרך אתה חושב לוותר.

ערמה של תהיות על למה? ואיך? איך עוד שורדים?

כשמגיע שלב שהסביבה התומכת די בטוחה שהתחרפנת, השתגעת וקרובה לשלוח אותך לאיזשהו מוסד גמילה מהתמכרות קשה.

חבר טוב אמר לי, שהמרתון זה לא המרוץ עצמו, אלא הדרך לשם… להיות רצה למרחקים ארוכים זו בחירה וזו דרך חיים.

צמודה לתכנית, ולחברים הטובים בדרך. מזמן הפכנו למדברים בשפה משלנו.

רועי להב, ערן זיסמן (אח שלי חיים,ובקיצור אש״ח) הפכו להיות צמד חזק במיוחד.

דן סביון שרץ עם זר לא יבין, אבל חפר קצת גם לנו .. עם ההומור המיוחד משלו, תלה כל יומיים את הנעליים.

אראל זינגמן המאמן היקר, הרביץ בנו תורה בדרכים הארוכות, ומרוב שהיו ארוכות,

התורה הפכה להיות לא רק תורה על ריצות… תורת חיים וסיפורים למכביר.

בכל זאת, המבוגר האחראי , חייב להסביר.

דותן ויגודסקי, המצחיק של החבורה, הומור ציני על מחלות ודאגות, בזכותו היה משעשע מאוד מאוד בארוכות.

ואני, בחורה יחידה בין הגברים, לעיתים מרגישה גבר בעצמי מרוב הקשבה לסיפורים.

לעיתים מרגישה כ״שילגיה בארץ הגמדים..״ ולעיתים מתחברת למוזיקה הפרטית שלי.

מנסה להתמודד קצת עם עצמי. החלום מתקרב בצעדי ענק.

שבר בעצם הזנב כמעט שמשבית אותי כליל.

הרופאים כמעט שגוזרים עלי גזר דין מוות. אבל רק כמעט. מכה קלה בכנף וממשיכים קדימה.

יש יעד ויש מטרה ואין מה שישבור אותי בדרך. גם לא עצם זנב שבורה. היום הגדול מגיע.

מגיעים לטבריה בלילה, העיר כולה באווירה חגיגית, שטיח של רצים ממלא את רחובות העיר.

טלפונים מחברים קרובים, המלצות מכאלה שכבר עברו ויודעים למה לצפות, הצפה של סמסים, ווטסאפים… ואין לרגע שקט!!

זה מרגיש לי מוזר, כמאמנת בקבוצת ריצה קלה, אני נותנת מעצמי לאחרים.

פתאום כל הידע מצטמצם, מרגישה בתולית וקטנה, מרתון ראשון פתאום מאיים.

מקבלת את כל ההמלצות באהבה, רוצה לשמוע עוד, מיישמת חלק על עצמי, מחלק מתבלבלת,

כל כך הרבה דעות עטופה בתוך ים של אהבה….

העמסת פחמימות, דיבורים על מזג האוויר, הציוד, הבגדים, ההכנות לדרך… 21:00 בלילה רוצה לעצור את הרכבת.

עמוסים בפחמימות ומחשבות חוזרים ברגל למלון, אראל עושה לנו סדר בראש.

תהיו ממוקדים.

הולכים לישון מוקדם בלי יותר מידי דיבורים.

מחלק זמנים וקצבים למסלול, מחבק ומרגיע.

יהיה בסדר.

הולכים לישון. 3:00 בלילה, 4:00, 5:30….

ההתרגשות גברה לא מצליחה להירדם.

מתעוררים לתוך החלום.

נפגשת החבורה בחדר האוכל, מסביבנו עולם של רצים.

טוסט עם ריבה ואספרסו כפול לצד דפיקות לב.

יושבים, מתרגשים ומדברים, אני שמה לב שאני בכלל לא איתם, סחרחורת של מחשבות…

אני? מרתון? אין סיכוי… אני לא מוכנה מספיק, לא אצליח.

המשפחה באה לקו הסיום, הילדים שלי,

איזה בושות אם לא אצליח לסיים?! מתגעגעת לקטנים האלה, חושבת עליהם, על כל התקופה הזו שעברו כשאמא היתה עסוקה בלרוץ.

מבקשת לעלות לחדר להתארגן.

נזכרת במשפט שאמר לי חבר בטלפון: תזכירי לעצמך כל הדרך ״את רוצה ואת יכולה״.

אז הזכרתי לעצמי.

מתלבשים לצאת לכפור בחוץ ואל הלא נודע.

אפליקציות מזג האויר מבשרות על סופה קשה.

עדיין לא קולטים כמה…. הגשם לא פוסק,

רצים ברחובות תוהים בקול אולי לוותר.

על קו הזינוק, לפני המרוץ, פניו של אראל מודאגות.

אם הוא לא מלווה אותנו הוא לא יוצא למרתון סוער ורטוב שכזה.

הוא מאמין בנו.

מבקש לקחת בחשבון שהמזג אוויר כזה מנמיכים ציפיות זמנים ותוצאות.

מרתון ראשון, תסיימו בחיוך!!!

יוצאים לדרך מלאי תקווה שאלוהים אוהב את הרצים, והדרך תהיה פחות קשה מכפי שזה נראה.

 יריית הזינוק, לא פותחים מהר….

מתחילים לפלס את הדרך, שלולית ראשונה מנסים להתחמק,

אך מהר מאוד מבינים שאין מנוס, דוחפים צעדנו לתוך המים הקפואים, הרגליים קפואות ורטובות ואנחנו רק בקילומטרים הראשונים.

ערן ורועי נעלמו מיד.

נשארנו כהרגלנו בקודש ויגודסקי אראל ואנוכי, שלישיית הארוכות באימונים.

ההתחלה הרגישה כמו ריצה ״ מסכמת״, שומרים על הקצב,

אראל הפייסר שלנו, מכתיב ומרגיע לא לעבור את המהירות המותרת.

חייבים לעבוד נכון ולשמור כוח לסוף.

הגשם מתעקש להתגבר, הגוף עובד בלהתחמם.

מדברים עם רצים בדרך… ההוא עם החם צוואר, האיש עם הבננה, המבוגר ששומר על עצמו,

הקבוצה עם הבדיחות הגסות, ההוא בזכות אשתו והמאהבת… אני בזכות בעלי….

והדרך ממשיכה, פתאום מתחילים לראות את החזקים שעברו את הסיבוב, מתחילה לחפש בעיניים,

רועי מגיח ראשון, נותן לנו כיף וחיוך וממשיך כשועל פורץ דרך, מחפשת את אחי,

שואלת את אראל איך זה שעוד לא ראינו אותו, קצת דואגת, רגילה תמיד בכל מרוץ לקבל ממנו זריקת עידוד בהתחלה, באמצע ובסוף.

פיספסתי את האמצע… דן סביון חולף על פנינו, פניו מצביעות על קושי.

השולמנים עברו, צעקו לעברי…. חבר של אראל בתחנות, צועק לעברנו חכו תבינו איזה רוח מחכה.

פה נפלו פני.

הבנתי שהסיפורים לא משקרים, שבדרך חזרה נחטוף רוח לפנים, ואכן כך היה.

קמ 21, עברנו את חצי הדרך לכאורה, אך במרתון זו אפילו לא ההתחלה.

כבר בנקודת הסיבוב מקבלים את הרוח, מנסה להתמודד ולקבל אותה באהבה.

הגשם יחד איתה על הפנים, מורידה ראש למטה, מתכנסת בעצמי, נלחמת.

אראל וויגודסקי לפני, מנסים לחסום את הרוח, זה לא עוזר.

כל אחד במלחמה עם עצמו, אראל מידי פעם מוודא חיוך, בודק שהכל בסדר.

מעודד שעוד מעט הרוח תיגמר, נישאר רק עם הגשם והגשם המתחזק בתוך שבר ענן.

השמיים אפורים, מנסה להרים את הראש להסתכל על הנוף, על הכינרת שנראתה אפורה ועצובה.

מחשבות על הסיום מתחילות להתעורר, אך הסיום עדיין רחוק ממני.

הרי שבקורס מדריכי ריצות אמרו, המרתון עצמו מתחיל מקמ 32. חיכיתי לבואו.

קמ 30… הדרך ״מתאווררת״ מרצים, כל אחד עם המלחמה שלו.

ויגודסקי עזב אותנו והתקדם קדימה.

אראל נשאר קרוב אלי, דואג שלא אשבר.

הפציעה בשוק איתה יצאתי לדרך מתחילה להתעורר.

זה כואב, כאב לא אנושי כמעט.

זה השלב שאני מתחילה לדבר לעצמי. את רוצה ואת יכולה.

אין דבר שישבור אותך.

נושכת שפתיים, מגיע קמ 32. אראל פונה אלי בחיוך, גיבורה, 10 קמ אחרונים.

הוא מתקדם קדימה, מנסה להיות פייסר של קצב מטרה, אבל אני לא מסוגלת להגביר.

מחיאות הכפיים של המעודדים ברקע, שעומדים עם מטריות ומעילי סערה, בקושי נשמעים, אך מעלים חיוך על הפנים.

השמיים מכים שנית, כמו בוכים יחד איתי על הכאב, כל צעד שעובר כואב יותר.

מתעלמת ממנו. לוחשת לו תפסיק להטריד.

רואה את תמונת הילדים שלי מול העיניים, והרגליים שורפות.

מתחילה לספור בקילומטרים, מנסה לא לרדת בקצב. בודקת מצב ג׳לים וכדורי מלח… ממשיכה לדבר לעצמי.

אראל כל קמ מזכיר לי שהדרך הולכת ונהיית קצרה.

שואל בזהירות איך אני מרגישה ואם אני חושבת שיהיה בסדר…..

עונה בכן חלש, אך לא מהוסס, יהיה בסדר!!

מבטיחה לעצמי לא להישבר. קמ 38, כאן זו מלחמת הישרדות נטו!! אנשים מתחילים לעצור בדרך, נמתחים, מקטרים, בוכים עם הגשם.

 אשה אחת צועקת לי- ״מי אלופה מי??? את מלכה!!״

אני מחייכת לעברה חיוך נבוך. מתרגשת. המגמה- עלייה.

פוגשת אנשים מוכרים בדרך, מחליפים מילות עידוד, אך הן נשמעות כמו טיפה בים סוער.

זה יותר כמו : למה מגיע לי כל הטוב הזה? שיגמר כבר הסיוט …

הגשם אינו פוסק… אראל אומר לי, תזכרי שאת קבוצת המתחילים את מאמנת לזה…קדימה, 5 קמ א ח ר ו נ י ם.

הם נראו כמו נצח. שווים בערך לכל המרתון עצמו.

 ק״מ 40 השעון מצפצף, מביטה בו והבכי פורץ.

 הדמעות זולגות ומתערבבות עם טיפות הגשם על הפנים.

עוד 2.2 קמ וזהו.

הרגליים התאבנו, כפות הרגליים כמו גוש קרח, מרגישה כמו משאית בטון על הכביש המהיר,

הכאב בשוק שורף, פתאום חולשה כללית עוטפת אותי, לא מסוגלת להתקדם יותר.

מנסה לצעוק לאראל שנמצא במרחק צעדים ספורים ממני, אני חלשה אומרת לו.

יש לי ג׳ל אחרון שלא מצליחה להוציא.

הוא מבקש ג׳ל מבחור לידנו, פותח ונותן לי, שלוק אחרון ממים, ומדברת לעצמי. לא לעצור.

זה הקיר- עליו מדברים המרתוניסטים… הגוף מרוקן מכל אנרגיה.

בוכה מהתרגשות וכאב וממשיכה.

מילותיו של אראל באזני, את אלופה. לא עצרת עד עכשיו .

זה הסוף וזה הרגע שלך.

קמ אחרון… עופר (האבא הרוחני שלי) פתאום לנגד עיני.

אני מתפרקת מבכי, אראל נותן לי חיבוק של עידוד ודוחף קדימה,

קדימה מלכה, זו הדרך שלך… וצועק לעופר שרץ לידי כמה מטרים…

קדימה עופר תן בראש סמל ההבעה ‏‎smile‎‏ התקדמתי אני, עם כוחות ששאבתי ממעמקי נשמתי.

המשפחה מחכה לי, אחי סיים מזמן, עוד רגע ורואה את כולם.

אראל צועק לי, ויגודסקי סיים עכשיו!! אני כשתי דקות מאחוריו.

200 המטרים האחרונים היו מרגשים מנשוא.

רצים שסיימו בדרך מעודדים,

צועקים לעברנו אתם – ״גיבורים, הנה זה נגמר, עוד קצת״

אראל בדרכו הצנועה והמופלאה הולך לאחור, נותן לי להכנס לשרוול הסיום לפניו, פניה של אימי הדואגת מכות בי.

הדמעות לא מפסיקות לרדת, בכי משחרר.

גל והילדים צועקים לעברי, אני כבר לא רואה ולא שומעת כלום,

 הכל מרגיש כמו מתוך סרט.

הילדים יוצאים אלי, תופסת את הידיים שלהם, אחד בכל צד, וממשיכה לרוץ איתם לתוך שער הניצחון,

לעבור על השטיח בחיוך של גאווה, בהנפת הידיים של שני ילדי למעלה,

אני כאן בזכותם ובגללם… לוחשת להם כמה אוהבת אותם.

רועדת , זה נגמר.

איש אחד שם עלי שקית אדומה, ועוד אחד מדליה גדולה.

מוקפת באהבה.

מחבקת קרוב לליבי את כל היקרים לי.

הם מראים לי את החולצות, עליהם מודפסת אני- אמא שלי מספר 1 , איתך לאורך כל הדרך!!

הם בהחלט היו שם. כל הזמן.

 מסוחררת, כואבת, לא קולטת… וגאה.

״לסיים מרתון ראשון זה הרגע המאושר בחיים, עולה על כל חוויה אחרת״… כך אמר לי חבר רץ שפגשתי בדרך, בקילומטר ה-15 בערך.

ובליבי מתנגן שיר שחברה טובה הזכירה לי…

הגשם האחרון- "גשם בוא, רד עלי, בוא כסה אותי עכשיו, אותי ואת ימי. רד לאט, רד ושא אותי לים אל נא תחדל לרדת לעולם…."

קישור לפייס בוק של אראל

© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: ענת אהרונוביץ