הכי טובה שיש / קרן בר-יוסף

את האופניים הראשונים קניתי כדי לרכוב עם הבנות שלי בשכונה,

מרגע שנכנסתי ליער התוכניות השתנו.

הרגיש לי מתאים לתת לפסיכולוגית שבי לנוח, ולהתחיל מחדש תהליך של הכשרה והתמחות –

הפעם בסיבובים, עליות סלע, מעברי בקר, והתנגדויות שונות – בנפש, בשרירים ובגלגלי השיניים.

מקפידה כמו בקליניקה, גם בשטח לקחת הדרכה מסודרת.

משנה לשנה לשים רף יותר גבוה, ולהתמיד.

בעיקר להתמיד.

בסתר הלב גם להתחרות – מול עצמי, מול חברות, מול חברים.

מאז אליפות חמש אבנים בכיתה ג' ומונופולים לתוך הלילות טרום גיל ההתבגרות לא העזתי להוציא את התחרותיות שבי אל הגלוי.

'זה לילדים'.. או 'חמומי מוח תירצתי לעצמי…

עדיף שלא לחשוף מאווים וכישלונות מפוארים.

אפילו בסטראבה נשארתי עמומה.

כשבמקום העבודה שלי הזמינו רוכבים להצטרף לליגה למקומות עבודה (עם אופציה לנופש באילת) היה לי ברור שזאת הולכת להיות הרפתקה שלא אוותר עליה.

"זה רק כדי שתהיה לי מסגרת מחייבת להמשיך לרכוב" תירצתי לעצמי את ההחלטה להצטרף. ב ס ד ר…

מאז אני מקפידה בסוף כל תחרות לעבור על לוח התוצאות,

לנתח מהלכים מוצלחים ורבים שלא,

לתת חופש למשאלות התחרות שלי לפרוץ החוצה, ליהנות מהמסגרת הלגיטימית.

ובעיקר להכיר ולהתיידד עם ה'רעב' והפנטזיה להיות הכי טובה שיש.

להיות מקום ראשון.

בדרך גם לגלות מה קורה בתוכי (שוב שוב.. יותר מידי שוב) כשהמציאות מחליטה להעביר אותי אל מסלולים אחרים.

לא להיות מספר אחת בין נשיפה לנשימה חפוזה.

הדרך הלבנה נבלעת תחת גלגליי. שרירי הרגליים לוהטים, אבל הדרך הלבנה זזה לאט.

הסיוט הזה שנקרא 'תחרות ליגה' בעיצומו, וקסדות הרוכבות שאיתן עמדתי על קו הזינוק מרצדות בורוד ושחור לפניי.

בהתחלה שיחקתי איתן תופסת.

עוד רגע אושיט יד ואגע!

אבל באחד מחדרי הלב כבר מסתובבת לי משאלה: לוותר.

לעצור את הסיבוב של העולם.. להקפיא את הזמן (איפה אלזה כשצריך אותה??! ).

כמה פשוט היה לי כילדה להגיד 'פוס'. ואז כולם היו מחכים בסבלנות. או שלא…

REWind: עומדים על קו הזינוק, ועוד רגע המגפון יקרא לנו לצאת לדרך.

אני מאלחשת את עצמי, ונעטפת בבועת מגן.

מתכנסת בתוך 'אין-מחשבות', ומפעילה את המוסיקה:

"Happiness hit her like a train on a track Coming towards her stuck still no turning back.. "

פלורנס והמכונה עוטפים אותי ברסיסים מוסיקליים, ואני מנסה להתעלם מנשיפות המלחמה של הרוכבים לצידי.

כולם עמוסי אדרנלין.. מחייכים.. מתוחים.

על קו הזינוק, הדרך לשרוד היא לא לחשוב יותר מידי.

לאפשר ל "מר פדאל" ו "גברת קליט" להתחבר ולעשות את שלהם.

לתת לבירכיים להיפתח, ולמבט לנהל את הכיוון.

לפרק את התמונה שלפני לחלקים קטנים, ולתת לגוף אוטונומיה חלקית.

קסדות הרוכבות האחרות מתמקמות גם הן.

מתחתן נמצאות חברות, אבל על קו הזינוק יש רק צבעים.

רק ככה אני מצליחה לשחרר את עצמי לתחרות.

לא לחשוב. לרדוף או להרדף.

דקות אחרי הזינוק ובתוך הגוף מתרחשת תופעה מוזרה.

כח שדוחף קדימה יוצא מהחזה, רוצה להשתולל ולבלוע את המרחק, ואיתו נמרח-כח אחר שכמו גורם לשרירים לנזול.

שמחה שיש רוכבים אחרים סביבי.

משהו בקבוצה הגדולה מוציא ממני את הרצון להוכיח שאני יכולה. שאני חזקה.

התחרות שלי מתרחשת מול אלה שנראים בהישג יד.

ואני רוצה להיות קדימה! רק שכולם מנסים בדיוק את אותו הדבר.

שומעת קול חנוק מאדרנלין לוחש לי לא 'לגמור את עצמי' בהתחלה.

לא 'לדחוף' בכוח רב מידי.

כעת מנסה דווקא לא לעבור את מי שקשה לי לעבור.

להתאפק.

להשען על הקצב של הקבוצה.

אבל גם לחפש את הקצב שלי.

משימה שנדמית בלתי אפשרית עם כל רעשי האדרנלין שמסביב.

אולי לתת למישהו אחר לקבוע לי את הקצב?

נכנסים לשביל צר ואני מתמקמת אחרי הרוכב הידידותי שלפניי.

כמה זה מרגיע שהוא קובע.

אין איך לעקוף.

נעים להיות מספר שתיים.

מישהו אחר צריך לפלס את הדרך, להתאמץ, לקבוע, להיות חשוף לביקורת על האיטיות.

הקצב שלו מערסל את שלי, מזמין אותי להרגיע.

אחרי כמה דקות הסוסים בתוכי נושפים.

חסרת סבלנות. לא רוצה להיות מספר שתיים. תזוז כבר!

נושמת לרווחה כשבמקטע השני הוא מפנה לי את הדרך.

מופתעת שהוא לא עוקף.

חוגגת את החופש.

רעש מקפיץ את מבטי לאחור, רק כדי לחייך אל סיבובו של הגלגל האחורי שלי.

דקות עוברות, וכעת מרגישה נרדפת.

שמחה שהרוכב הידידותי לא עוקף אך לא שקטה מכך שעלולה להיעקף. לא כייף.

FastForward – הקפה ראשונה מתוך השלוש עומדת להסתיים עוד רגע.

בסוף העלייה המתישה, באופן מפתיע ושיחזור על עצמו גם בשתי ההקפות הבאות – דווקא במטרים האחרונים של הסיום הייאוש מזדחל.

משקולת שמתיישבת לי בבטן סביב המחשבה ש"אני לא מובילה".

הגוף כבר התמקם בתוך קצב משלו, אך העיניים רואות קדימה את מי שעברו אותי ובולעות את המרחק בהשתוקקות כואבת.

זוכרת את התסכול מתחרויות קודמות כשהבנתי מניתוח התוצאות כמה שהייתי קרובה לזאת שלפניי.

"בפעם הבאה אני אתן עוד Push" הבטחתי לעצמי, ליילד תוצאה מוצלחת יותר.

רק שזאת הבטחה 'טריקית'.

התחרות היא איזון בין איפוק ודחיפה.

לא זבנג וגמרנו.. כי אז גמרנו מוקדם מידי.

והמשימה בעלייה האחרונה הזאת שלפני סיום ההקפה היא להסתכל בעיניים כלות על כל אלה שעוברים אותי ולא להתחבא מאחורי ההיגיון שקורא לי לעצור.

לגלגל את הדוושות ולהמשיך לנוע.

להיות סיזיפוס שמגלגל את הסלע אל ראש ההר רק כדי שרגע לפני ההגעה לפיסגה הסלע יתגלגל אל נקודת ההתחלה.

FastForward: שוב שביל לבן, שוב לבד,

מחפשת לפניי צבע קסדה להתנחם בטקס הרדיפה, אבל אני לבד.

על קצה גבול היכולת.

לא מבינה מה אני עושה באמצע היער.

מחשבת את אלה שעברו אותי ומבינה שהמקום הראשון וגם השני והשלישי בינתיים תפוסים.

הם לא שלי.

מחשבת את המקומות שיגיעו אחריי, ומרגישה כמו שועל שציידים אנגליים רכובים על סוסיהם מנסים לתפוס מאז המאה ה19.

לא כייף. כמעט ואין רגע מהנה בתוך התחרות עצמה.

אולי רגע הסיום. רק שהוא כרגע inconceivable.

כדי לשמור על התנועה

מפרקת את הסיבובים וסופרת אותם אחד אחרי השני.

עוד אחד, ועוד אחד.. מורידה הילוך ומתפללת שהאנגלים לא יגיעו.

ואז מדמיינת שהם כן.

וגם שהרוכבות האחרות עוברת אותי.

שכל העולם עובר ואני מסיימת בין האחרונים. אחרונה.

מתרגלת צניעות.

התמדה.

נזכרת באמירה שקראתי איפשהו על הכבוד וההערכה שצריך לשלוח לכל בני הזוג שעולים על חליפות עבודה משעממת ויוצאים כל יום.

כי החוכמה הגדולה היא להתמיד בעבודה שאתה לא ממש מתרגש בה.

לא כמו העבודה שלי…

FastForward הקפה שלישית: אני קצת שיכורה מהמאמץ, ומחוייכת מהאדרנלין שמדגדג לי את הגוף.

שום דבר לא מזיז אותי מהקצב שלי.

כבר לא נבהלת, חולמת לי מחשבות נעימות.

פתאום איילה עם קסדה עוקפת אותי.

ססאאמו! מאיפה היא הגיעה? מזל שהיא היגיעה.. כמו הנסיך שמעיר את היפיפייה שלו אני הייתי צריכה תזכורת לצאת מהבועה.

אפילו לא ראיתי מאיפה היא באה. ועכשיו היא לפניי.

"למה זה כדאי? למה להתאמץ אם גם ככה עוברים אותי??"

הגוף בתוך הקצב שלו – אבל המחשבות שולחות: 'קדימה קדימה'! הקצב איטי לי מידי.. !!

"שלום יאוש" אני מפנה לו מקום על אוכף דימיוני לצד שלי.

"בוא תרכב לידי, יש מקום לכולם. אין צורך להתפרץ. ספר לי את מי אתה עוד ביקרת לאחרונה?"

מול עיניי מתגשמים רגעים בטיפול עם אנשים מבוגרים מאוד.

זקנים. חושבת איך הם מתמודדים עם היאוש.

איך עיניהם כלות ומסתכלות – כל אחד אחר קסדה צבעונית משלו שעוברת אותו מקדימה וקוטפת לו / לה את הגביע.

"נו, את רואה?" לוחש לי הייאוש שרוכב לידי בחצי חיוך "אני פה בכלל כדי לעודד אותך. תחשבי.

יש אנשים שפוגשים אותי על בסיס יומי. אצלך אני מתחפף בסוף התחרות.

אז קצת פרופורציות! אל תתרגשי ממני. אבל נכון שאפשר לסיים כבר?"

הוא משתתק לעוד עשר דקות, בדיוק לפני העלייה הרטובה שלפניי,

ואני מדמיינת את הזקנים מטפסים בנחישות.

מתעקשים לדווש עד הרגע שאי אפשר. לא מתרגשים מהאיטיות.

אז גם אני לא.

fastforward סוף ההקפה השלישית.

האיילה עקפה אותי מזמן.

גם הקסדות הצבעוניות.

בתוכי מחקתי משהו מקיומן ואני לא ממש רודפת.

האתגר הוא להמשיך לדווש גם כשאצבעותיו הקרות והדביקות של יאוש'קי עושות לי נעים בגב.

גם אני רוצה כבר שזה ייגמר.

רק לא לעצור.

בעלייה האחרונה קסדה ורודה פתאום בהישג יד.

רק לא בהישג רגל.. שם כבר אין לי כח לדחוף.

אין לי כח.

הפיתוי ללכת ברגל גדול.

בהבזק רגע מעירה את מפלץ הבושה שמתחיל לצחקק בפינה.

"איך תרגישי 'אלופה' אם עכשיו תגיעי ברגל?" "תעזוב אותי כבר מהשיימיניג הזה" אני לוחשת לו.

אבל זה עובד.

מסתבר שאני מגייסת כל תמיכה מוראלית שאפשר.

כשאני עוברת את קו הסיום העולם חוזר אל כנו.

מרגישה חלק מקהילה גדולה שלא מוותרים.

כמה חזקה היא הדחיפה לעצור.

כמה מאמץ נדרש להתעקש ולסיים כמו שצריך.

להתעקש ולא להיות מספר אחד.

לעמוד של קרן בר-יוסף

© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: קרן בר-יוסף, תמונה: קרן בר-יוסף