לא מובן מאליו / קרן מרץ

הגעתי אל קו הגמר ישראמן 2016 כאובה, בוכיה, רצוצה ומאוכזבת, אחרי היום הכי קשה בחיי.

ישראמן היא תחרות טריאתלון הכוללת: שחייה בים-סוף 3.8 ק"מ, רכיבה בהרי אילת 180 ק"מ ולקינוח ריצת מרתון- 42.2 ק"מ…

נפלתי לזרועותיהן המחבקות של אחותי, חברותיי וחבריי, שהקיפו אותי בהמון אהבה ושמחה

והפריעו לי להתפרק בבכי…

מהלך שדחיתי משעה לשעה לאורך כל היום הבלתי נגמר הזה.

שום דבר לא הכין אותי לאפשרות, שהפעם אסיים את המסלול התובעני הזה ב-14:32 שעות.

שלא אצליח להפיק שום הנאה מהיום הזה, שהמתנתי לו במשך שנתיים, מאז ישראמן 2014.

בכלל לא עיכלתי, שהפעם ההישג האמיתי היה להגיע אל קו הסיום, וזה ממש לא היה מובן מאליו.

התכוננתי לישראמן 2016 במשך חודשים רבים.

עבדתי באופן מסודר לפי תכנית, בכפוף לאילוצי החיים- בית, משפחה, עבודה תובענית כעורכת דין עצמאית שמנהלת לבדה משרד,

העברת המשרד לכתובת חדשה בשלהי נובמבר, ענייני בריאות שחייבו הורדת הילוך במהלך דצמבר בשיא ההכנות,

ובכל זאת- הגעתי אל הטייפר בתחושה טובה.

התחושה היתה (וגם השעון תמך בכך), שהיכולת שלי נעה בין זו של ישראמן 2014 לזו של ישראמן 2013.

 ריצות ההחלפה הארוכות לאחר רכיבות ארוכות וקשות נסכו בי בטחון.

הטייפר התאפיין בטייפריטיס המוכר לי כל כך-

מיחושים מוזרים שבאים והולכים, תחושת עייפות,

קיוויתי שאגיע אל יום התחרות חזקה.

כמו שקרה ברוב התחרויות הקודמות.

בשבוע שלפני הישראמן רזיתי שלא מרצוני… בשבת- קלקול קיבה איום ונורא.

בשלישי ורביעי- יומיים לפני הישראמן- סוג של וירוס בטן או התרגשות מופרזת.

השתדלתי להשלים אנרגיה ולא ייחסתי לזה חשיבות יתרה.

מה שבאמת העסיק אותי ואת חבריי היה תחזית מזג האויר-קור ורוחות.

תכנון הלבוש היה קפדני ובדיעבד גם די מוצלח מבחינתי.

לא סבלתי מקור.

מהרבה דברים אחרים- דוקא כן…

היום הגדול הגיע.

שנתיים חלפו מאז הישראמן הקודם שלי.

בהחלט הגעתי רעבה למרחק הזה.

זינוק אל המים הנעימים.

מנסה לחמוק מהחבטות במכונת הכביסה האנושית,

בעיטה מסורתית ובלתי נמנעת אל תוך המשקפת מזכירה לי נשכחות.

לפחות הפעם האישון לא נדבק למשקפת…

אני שוחה בקצב רגוע, יודעת שהיום ארוך ואין טעם להשתולל במים.

בהקפה השניה בדרכי אל המצוף המרוחק מגיע מולי שחיין שסטה ממסלולו ומתנגש לי בראש.

למזלי אין זעזוע מח.

מסדרת את המשקפת וממשיכה.

בחזרה אל החוף מגיעים שחיינים רבים מולי, מבלי שהקיאק יכוון אותם אל המצוף שלהם, ושוב אני תוהה, מי אירגן את משולש הדמים הזה.

יוצאת מהמים בזמן של 1:20 שעות. דווקא מרוצה.

זה זמן השחיה הרגיל שלי, ולא עשיתי גדולות ונצורות על מנת לשפר אותו.

רצה אל שטח ההחלפה,

האספלט מתחת לרגליי מכאיב בקור.

לא הקפידו הפעם לפרוש שטיח רצוף מתחת לרגלינו הענוגות.

החלפה ארוכה מהרגיל: חולצת רכיבה, ווסט, שרוולונים, קשירת מעיל עבה סביב המתניים,

מחממי ברכיים, כפפות קצרות ומעליהן כפפות ריצה מפליז, בנדנה להגנה על האזניים.

13 דקות מסיום השחיה עד לתחילת הרכיבה.

לא נלחצת מאורך ההחלפה.

היום עוד ארוך. רק שאין לי מושג עד כמה…

עולה על האופניים. מרגישה חושך על פני תהום.

הרגליים ריקות.

אין שם כלום. לא נורא, אני מעודדת את עצמי, זו רק ההתחלה.

הגוף כבר יבין מה רוצים ממנו וייפתח בהמשך.

בינתיים אני נצמדת לפרוטוקול תזונה שמטרתו לספק לי את האנרגיה והמלחים הדרושים,

וגם למנוע את הבחילות וההקאות שתקפו אותי בריצה בכל התחרויות הקודמות.

הפעם- משלבת איזוטוני ומים לסירוגין.

בעליה לנטפים אני מרגישה קושי שאופייני לתקופת שיא העומס באימונים,

לא כפי שהייתי אמורה להרגיש בתחרות אחרי מנוחה הגונה וטייפר מתוכנן היטב.

4 פעמים התחרתי בעבר בישראמן- פעמיים בחצי המרחק ופעמיים במלא.

אף פעם לא התקשיתי בעליה הזו כמו הפעם.

גם רוח הפנים תורמת את תרומתה לקושי.

בנקודת המים הראשונה אני לוקחת בקבוק איזוטוני.

לא מצליחה לפתוח את הפיה.

עוצרת ומנסה לפתוח את הפיה.

כשאני מבינה שזה עלול להסתיים בהשתלת שיניים, אני מוותרת.

ואז עובר לידי רוכב נחמד, שנעתר להפצרותיי שיפתח לי את פיית הבקבוק.

מכאן ואילך כבר אבקש ממחלקי הבקבוקים שיפתחו לי בעצמם…

בסיום העליה עוצרת כדי ללבוש את המעיל, שמגן עליי מהרוח המקפיאה.

בחירת הביגוד היתה נכונה לי, כל עוד אני עם הפנים לרוח.

הרכיבה מול הרוח קשה לי מהרגיל, מכות רוח שמגיעות מהצד מטלטלות אותי ואת אופניי ואני די חוששת להשען על האירובר.

חופרת את דרכי אל נקודת הסיבוב בסיירים.

הקור מעצבן לי את השלפוחית ואני נאלצת לעצור ולהפטר מתעוקת הנוזלים פעם אחר פעם. 4 או 5 עצירות כאלה רק ברכיבה.

שיא ישראמן חדש.

מנסה לעודד את רוחי עם זמזום שירים בלב.

מתחילה עם "רק רוצה לרקוד"

ותוך דקה אני כבר עמוק בתוך "בדד במשעול אל האין,בדד בנתיב ללא כלום".

לא יודעת למה דוקא זוהר ארגוב החליט ללוות אותי ברכיבה.

קצת אחרי הסיבוב בסיירים נעשה לי חם.

פושטת מעיל, קושרת למתניים, מסירה מחממי ברכיים וכפפות ויוצאת אל החלק האביבי יותר של הרכיבה.

החזרה מסיירים לנטפים עוברת איכשהו, כשהרוח בגב אבל במגמת עליה,

ובלי הרבה חשק אני מסתובבת אל הרוח ויוצאת לחלק הכי מבאס ברכיבה.

הרוח בינתיים התחזקה, שוב לובשת את המעיל, מורידה ראש

ומתחילה לחשוב ברצינות לשוב לאחור, לזרוק את האופניים בשטח ההחלפה ולעוף למלון, תודה ושלום.

לא כיף לי. אף פעם לא קרה לי שלא נהניתי ברכיבה בישראמן,

גם כשהיו רוחות חזקות ב-2013, גם כשהיה קור קיצוני ב-2012, תמיד מצאתי את נקודות האור ונהניתי.

הפעם זה לא קורה.

לא בא לי להמשיך ככה.

אבל כל כך הרבה אנשים מכירים אותי.

פאדיחה לפרוש ללא סיבה מוצדקת כמו פציעה או פאנצ'ר בלתי מטופל (ע"י אחרים, כן? אני כמובן מאותגרת).

יודעת שלא אסלח לעצמי על פרישה כזו.

ממשיכה בלי חשק ובלי אנרגיה ואפילו זוהר כבר נטש אותי והלך לשמח מישהו אחר.

פה ושם פוגשת חברים, נראה לי שאני רק מדכאת אותם כשאני מכריזה שזו התחרות הכי לא כיפית שהיתה לי…

ואז מגיעה אל נקודת הסיבוב בעובדה, אחרי חפירה בלתי נגמרת.

שוב פושטת מעיל.

 עם הרוח העזה בגב אני לפתע מתמלאת אנרגיה,כוחות ואפילו מתחילה להנות.

עכשיו אני מתחילה באמת לרכוב.

לוחצת על הדוושות והאופניים נענים לי.

דוהרת באושר אל שטח ההחלפה.

מתה כבר להעיף את האופניים ולצאת לריצה, אהבת חיי.

הרכיבה המחרידה הזו נמשכת כ-8 וחצי שעות.

לפני שנתיים רכבתי 7 שעות. מבינה שזה ממש לא היום שלי, אבל לפחות נסיים אותו על שתי רגליים.

יוצאת לרוץ. עוצרת ונזכרת שהכפפות עדיין עליי.

מעיפה אותן אל שטח ההחלפה ושועטת למטה.

נותנת לרגליים להפתח ולגלגל אותי בירידה.

ריצה בירידה היא חלק מהחיים של רצי הכרמל וחובבי ריצות הרים בכלל.

אני לא פוחדת ממנה, אבל בהחלט לא משתוללת כבשנים קודמות.

והיום הפתעה: כאבים עזים בכפות הרגליים ממש מהצעד הראשון.

נכון, כפות הרגליים קפאו לגמרי ברכיבה, אבל הן אמורות להתחמם מתישהו.

אני מרגישה כאילו רצה על אבנים, תחושת לחץ על עצמות כף הרגל במקומות שונים,

כאבים איומים שרק הולכים ומתגברים.

רק באולטרה מרתון של 50 ק"מ וקצת יותר הרגשתי כאבים כאלה, אבל אז הם הופיעו אחרי 40 ק"מ, ולא מההתחלה.

הנעליים בסדר, המדרסים בסדר, לא מבינה מאיפה נחת עליי הכאב הנורא הזה.

10 ק"מ ראשונים עוד עוברים בקצב סביר,

אחרי היציאה משביל העפר אני מתיישבת על המדרכה, חולצת נעליים,

מסירה גרביים, ומורחת בווזלין את קשתות הרגליים, שהחלו להשתפשף בנוסף לכאבים הבלתי נסבלים.

חוזרת לרוץ, מגיעה אל כיכר מרידיאן ומתחילה להתרגש.

גם מתחילה לספור לאחור קילומטרים עד למרק.

כבר שעות אני חולמת על קערת המרק שאקבל בקו הסיום. ספויילר: עד שהגעתי כבר לא היה מרק…

קצב הריצה הולך ודועך.

הכאבים מקשים עליי מאד, לא מסוגלת לשלוט בקצב הריצה, אני לגמרי במסע הישרדות.

רק רוצה לסיים את ה@#& הזה.

כמובן השלפוחית העצבנית תובעת את שלה וכל 5 ק"מ אני עוצרת בשירותים. או בשיחים.

 רצה בקצב של צב. אבל רצה, לא הולכת. רצה על כאב עמוק ומעיק.

שותה בכל תחנה בעצירה מלאה. אחרי 2-3 ג'לים כבר עברתי לתזונת קולה בלבד.

הבחילה המפורסמת מופיעה כעבור כ-27 ק"מ, אבל לא בעוצמות שהכרתי בשנים קודמות.

הפעם אני ערוכה, שולפת קוביית ג'ינג'ר ולועסת.

הטעם החריף מתקתק של הג'ינג'ר עושה את שלו והבחילה כמעט נעלמת.

אבל כפות הרגליים שלי צועקות וצורחות, כבר מלאות שפשופים ושלפוחיות וכל כך כואבות… מדי פעם אני מייבבת בשקט.

בכל עצירת שירותים מייבבת בקול רם.

אני סופרת לאחור את הקילומטרים עד למרק.

מתכנסת בתוך צרותיי, שומעת את קולות המעודדים אבל לא מגיבה, אין לי אנרגיה להרים את הראש, לחייך או לומר תודה.

כלום. רק לסיים כבר.

מתרגמת מרחקים שנותרו למרחקי ריצה על טיילת חוף דדו.

עוד 10 ק"מ- מחוף דדו עד הרכבל וחזרה.

סופרת וכואבת.

בכל מעבר מאחורי קניון מול הים כמעט נופלת בשטח החשוך. אבל רק כמעט.

מתקרבת אל המרק שאיננו.

מגבירה מעט בקילומטר האחרון, מגיעה אל קו הסיום כבר חצי בוכה.

רוצה להתפרק בבכי עד הסוף, אבל אחותי וחברים וחברות קופצים עליי ומחבקים אותי ועוטפים אותי בחום ואהבה והבכי נתקע בגרון ולא יוצא.

בשעות שלאחר מכן אני מותשת ומאוכזבת,

מקווה להתנחם באיזה גביע מפלסטיק שאציב על המדף במשרד, ושהבנות שלי יוכלו להשוויץ בו.

היום אני כבר משוכנעת שמגיע גביע לכל מי שסיים.

לא מבינה באותו שלב, על קו הסיום, שעצם סיום המסלול הוא ההישג האמיתי שלי ביום שכזה.

ההבנה מחלחלת רק בהמשך.

 את כל התחרות הזו עשיתי עם הראש ולא עם הרגליים.

למחרת היום אני מגלה שסיימתי במקום השלישי בקטגוריה.

אני עדיין מותשת אבל כבר פחות מאוכזבת.

מבינה שנתתי כל מה שהיה לי באותו יום, וביום אחר יכולתי לתת הרבה יותר.

כבר לא מצהירה שלא אחזור על זה.

אני מניחה ששוב אנוח שנתיים (מנוחה מהישראמן המלא, לא מהספורט)

ואז אשוב לישראמן המלא, הפעם בנסיון לשפר את זמן ההנאה.

© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: קרן מרץ, תמונה: קרן מרץ