למה זה תמיד קורה לי?
בכל פעם שאני פוגשת מישהו ש"מכיר אותי מפעם, אולי מגלגול אחר" זה מנער ומטלטל את כל עולמי.
שוב מחזיר אותי למחשבות ולתסכולים של זו שהייתי וזו שכבר איני.
ולא שאני לא אוהבת את זו שגדלתי להיות, אבל בלב כל הזמן אני משווה אל ההיא שהייתי, אל ההיא עם החלומות והיכולות ללא גבולות
(גם אם לא יישמתי אותן בפועל, בלב ובדמיון הן תמיד היו שם בהמתנה ליום ש…).
אני חושבת על כל מי שמסתכל באופן שטחי ורואה את החליפה החיצונית וחושב שאני נראית כמו פעם
ולא מבין מה הביג דיל, מה הבעיה, מה לעזאזל פה השתנה?
אני חושבת על כל אלו שאומרים לי שדלקת מפרקים היתה לדודה שלי, לסבתא שלי, לשכנה והיא הבריאה מזה או היא פשוט הייתה מאד מבוגרת או זקנה.
אני חושבת על כל אלו שרואים את המעטפת החיצונית, אבל לא מבינים שזו מחלה שהיא כרונית,
והיא כאן להישאר בכל יום מחיי כמעט.
שמעבר למחירים הפיזיים, הנכות והאתגרים היומיומיים,
הכאב הרגשי והנפשי שאנשים דומים ושונים לי משלמים הוא הקשה והכואב ביותר מכל כאב פיזי.
האני הפנימית, זו שחייה השתנו בלי הזמנה (כאילו שלמישהו מאיתנו יש באמת שליטה על החיים)
בדימיון, בחלומות, ברצונות, במחשבות, "האני הפנימית" שלי לא באמת השתנתה.
רק זו הגשמית לא מסוגלת ליישם את כל ש"האני הפנימית" מצפה ממנה.
האכזבה, הבושה ועוד רגשות שליליים הם לא קלים.
על אחת כמה וכמה כאשר הסביבה לא תומכת ולא מבינה
(אני למזלי בסביבתי הקרובה אלו המבקרים והלא תומכים אינם חלק מחיי או שבחרתי שלא יהיו בה… זו גם נקודה למחשבה).
וגם אם אני אוהבת את זו שגדלתי להיות (ואני אוהבת אותה מאד).
גם אם אני נהנית וגאה במתנות הקטנות והגדולות שזכיתי בהן בעקבות השינויים הלא מוזמנים הללו בחיי
( ואני גאה, מעריכה, מכירה ומוקירה אותן מאד את כל המתנות בחיי הקטנות, הגדולות, הטובות ואפילו את אלו שפחות).
אין מה לעשות, מדי פעם בפעם אני צוללת למחשבות של איך הייתי עושה כל דבר היום, אילו הייתי ההיא מפעם…
"את מוכרת לי מפעם
אולי מגלגול אחר..
חלום שהשאיר בי טעם
של זיכרון בוער …"(חמוטל בן זאב).
רונית יקירה
כותבת נפלא ומרגשת כל פעם מחדש.
מצליחה להכניס אותי לתוך החוויה , טובה כמו גם הפחות טובה, שאת מתארת.
חיבוק ענק
ים של אהבה
חדוה
מדהימה בהוויה ובכתיבה.