ככל שחלף הזמן, האימונים הלכו והפכו ליותר ויותר מאתגרים.
אתגר נוסף משמעותי שעמד בפני,
אחד כזה שמהווה אבן דרך בעלת משקל כבד הוא לרוץ לבדי.
אני? לבדי? בלי אף אחד מסביבי שיעודד, שימחא כפיים, שידחוף, שיאמין, שידרבן, ש… בעיקר ש…
צאלה העמידה בפני שתי אופציות לבחירתי:
אימון חיזוק או ריצת נפח ארוכה, כך שבכל פעם אגדיל את זמן הריצה.
המחשבות החלו זורמות…אולי כדאי להרגיע עם הריצה ולחזק שרירים או אולי לתת רייס מטורף ולהמשיך…
מה שבטוח לא ידעתי מה להחליט, במה לבחור, ומה פתאום אני בכלל בוחרת בכזה דבר?
הבחירה הזו הצליחה לבלבל אותי.
חזרתי לצאלה עם השאלה: מה את חושבת שיהיה טוב עבורי כרגע? במה כדאי לי לבחור?
את הרי אשת מקצוע ואת מכירה אותי שנתיים ואולי יודעת עלי את שאני עוד לא מאמינה.
צאלה המליצה לי על חיזוק שרירים ובנתה לי תכנית אימונים:
חוץ מהאימון עצמו, אני צריכה בערך לגור בחדר כושר:
לבוא יום כן יום לא, לעשות חצי שעה ריצה על המסילה ולאחר מכן חצי שעה של כוח והרמת משקולות.
משהו שנראה לי קשה מאוד לביצוע…פחדתי.
אני מגיעה אחרי העבודה, פושטת מדים ועוברת למדי אימון!.
נוסעת מדרום תל אביב לצפון תל אביב בקו אחד ארוך שמביא אותי היישר לבית השני שלי.
הכנות אחרונות ואני עולה על המסילה לחצי שעה של שיכרון חושים מהיר מאוד, מהירות ממוצעת 9.4 ק"מ.
איזה כיף יואו זה פשוט מדהים, התחושה שלי אדירה, אני יכולה, אני מצליחה.
לפני שנתיים כשהייתי בתחילת התהליך לא הייתה לי מטרה בחיים, ללא כיוון, ללא תקוות או שאיפות.
לא היה לי כלום, לא היו לי הנאות, כל מה שאהבתי נלקח ממני… כי הייתי שמנה.
רכיבת הסוסים למשל הופסקה, כי מי ששוקלת 103 קילו לא יכולה לרכב על סוס.
בחווה כשהייתי מגיעה, היו בודקים את המשקל שלי ולעיתים המנהל היה צופה מקרוב בשיעורים שלי,
אני זוכרת את הפעם שבה הוא הפסיק שיעור שלי באמצע וביקש מהמדריכה להוריד אותי בגלל שאני גדולה ושמנה על הסוס
ואם אני אפול, הנזק יהיה יותר גדול. נפגעתי קשות ונשברתי לרסיסים.
היום, חזרתי לרכוב,
התחושה לחזור לרכוב על סוסים ממלאת אותי כל פעם מחדש,
חזרתי לאהבה שלי.
והריצה? היא הצילה אותי.
היא למעשה סוג של יציאה לעצמאות.
אני רצה לבד יותר משעה,
במהלך הריצות הארוכות אני מפנה יותר זמן לעצמי,
מקשיבה לגוף שלי, ונותנת לו את מה שהוא זקוק.
בזמן הריצה אני חושבת על כל צעד במסלול
איפה אני אגביר מהירות ואיפה לשים לב ולהוריד קצת את הקצב כדי שאוכל להמשיך בלי להיפצע.
כשאני רצה לבד אני מרגישה שהכוח בידיים שלי, שהשרביט עובר אליי, שכל הכוחות הם שלי.
גם אם זה אחרי יום עבודה קשה אני מרוכזת בדבר אחד לתת את כל מה שיש בי כדי לקבל את הסיפוק הכי גדול מהריצה.
לרוץ לבד עבורי זה לתת לעצמי לנצח
ולהבין שאני יכולה לעשות כמעט הכל לבד,
להתמודד עם כאבים פיזיים תוך כדי הריצה ולא להיכנע או לבכות.
כשאני רצה לבד אני עם מוזיקה טובה באוזניים שנותנת לי דרייב וכיף לכל הגוף,
מתרכזת בקצב של המוזיקה ורצה לפי הקצב, נושמת לפי הקצב.
הגאווה שלי עצומה, אף פעם לא הצלחתי להגיד לעצמי שאני גאה בעצמי על משהו שעשיתי לבד, והפעם אני מצליחה!
כשאני רצה, אני מרחפת באוויר, ריחוף של שיכרון חושים שלא יגמר לעולם…
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: עדי גוט תמונה: סהר גרופר
יישר כוח עדי
גם אני הגעתי לריצה ממקום של שמנה. גם אני מוצאת את הריצה לבד כזמן האיכות האולטימטיבי של עצמי עם עצמי.
מחזקת אותך ומריעה לך בדרך למטרה שהיא חיים טובים, איכותיים ומהנים