אני חושבת כמה שהריצה היא לא "רק "ריצה.
היא עמוקה, מרגשת, ממלאת, מכילה והחשוב מהכל …
היא גורמת לך לזמן להיות רק שלך, בו אתה משוחח עם עצמך, מלמד את עצמך ואת גופך ,חווה דברים חדשים.
אני רצה 16 שנה, מתוכן אפשר להגיד שהריצה התייפתה לי רק ב – 7 השנים האחרונות …
ברגע שבפעם הראשונה חוויתי ריצה בחוץ …
הבנתי שכל השנים שרצתי על מסילה נגמרו …
שאני לא עולה יותר על המסילה בשום תנאי שבעולם!
(מודה שגם בתנאים קשים מאד רצתי בחוץ ,מעדיפה להרגיש הכל מאשר להרגיש שוב "עכבר מעבדה " כמובן שזאת תחושה אישית שלי)
אני מגיעה מתחום של אומנות: מציירת ומפסלת מילדות, למדתי עיצוב המוצר, אומנות פלאסטית באקדמיה.
מהיום שנולדתי אני חושבת ,מרגישה ,חשה ,נושמת אומנות ,עיצוב ,בכל תחומי האומנות.
מאמינה שברגע שהגעתי לריצות בחוץ …
תמונה: אריק הייבלום
היא משתנה, היא מרגשת, לפעמים היא קשה ולא קלה (בלשון המעטה), ועדיין יש בה את העוצמה המדהימה שלה.
היתה לי שיחה עם חברים רצים בשני סוגי הריצה: בשטח ובכביש.
שאלתי את עצמי ואותם, מה אני יותר…
אחד האנשים החכמים ענה לי:
"כל ריצה היא אהבה אחרת", כמה שזה נכון …
כביש הוא יותר מהיר, יותר מרגישים את האספלט שנושם מתחת לרגליים (והרגשתי סוגים של אספלט) ועדיין מעדיפה אותו על בטון.
באספלט יש גמישות בשכבות הכביש, מזל שסוללים לידי כביש חדש כך שהיתי עדה לכל שכבות הכביש ולמדתי מזה.
כמובן שהיתי גם צריכה לנסות .. אני סקרנית מטבעי ותמיד מנסה …
ריצת שטח זאת אהבה הגדולה שלי,
בשטח יש מהכל והכל משתנה, מצריך להיות יותר מפוקסים גם בקרקע ולא רק בגוף,
התפאורה הזאת מרגשת בכל עונות השנה, מקיפה, מכילה, עוטפת.
האהבה הגדולה שלי היא ריצה שמתחילה חצי שעה לפני הזריחה.
שם עם השחר ו"שעת הקסם " שעדיין הכל מתעורר,
זה חלק ממש קסום ומלא בעוצמה.
לרקיע המשתנה והמתעורר עם הטבע אני קוראת "אורגן אורות" ואם יש עננים אז בכלל!
לראות את קרני השמש מבצבצות בן העננים, ויוצרות גוונים שונים על פני הקרקע על פני הצמחים …
כשאני כבר בזמן הריצה, הצבעים מתעוררים, הטבע מקיף בעלי חיים ברקע, קרן אור שמשנה את פני הצבעים
זו השעה שאני מצלמת, מרתק הצבע והבעות הפנים…
בשבילי זאת השעה הכי …
מלאה בתהפוכות, בצבעים, בעוצמה, בריגוש, שם מרגישה שהצבע בטבע עוטף, מכיל, ממלא אותי …
לכן זאת "שעת הקסם" שלי … ועם פתיחה כזאת בשעה כזאת הגוף רק ממשיך לזרום בשאר הזמן בריצה.
האהבה שלי לצילום גדלה בזכות הריצה …
זה התחיל לפני ארבע שנים שהשותף שלי למרתון הראשון נפצע,
נאלצתי לרוץ לבד את הארוכות, החלטתי שאני מנסה לצלם עם המצלמה שקבלתי מתנה להמחיש מה שקורה מסביבי.
איך אני מתבוננת בסביבה, כמובן שמה שבאמת קורה אי אפשר להמחיש בשום תמונה,
כי אלה רצפים של עוצמות מטורפות מהרבה בחינות ועדיין, לראות זאת היתה חווית למידה עבורי .
שנים על גבי שנים רצתי, ולא ראיתי באמת …
הכוונה שהייתי מרוכזת ותחרותית ולא נתתי למקום הזה מרחב …
עד שהגוף שלי יום אחד החליט שהוא עושה לי "הפגנה" ופשוט עצר!
הגעתי לאימון יתר.
שנים על גבי שנים רק רצתי יום יום אחוזת דיבוק.
לא היה יום ללא ריצה או ריצה ואימון הפוגות בחדר הכושר כך שהייתי לפעמים גם פעמיים ביום רצה .
כנראה שכל התקופה הזאת רצתי והריצה הזאת כנראה הייתה בריחה…
מאז יש לי מאמן, חכם, מבין, בעל נסיון, אחד שאני יכולה לסמוך עליו (גם זה לקח שנים לסמוך)
כל כך שמחה שאני במקום אחר, שאפשרתי לעצמי באמת לסמוך ולהאמין.
עד שהגעתי למקום הזה שהבנתי שאיתו אני מוכנה ללמד דברים חדשים על עצמי ולנסות …
אכן זה מוכיח את עצמו ..
למדתי על עצמי מאז הפציעה האחרונה שלי הארוכה (הייתי מושבתת חצי שנה ),
כשאני אחזור לרוץ …כל ק"מ אני אודה לגוף שלי!!
כן ממש כך!! נשמע הזוי, נכון ????
שאת מבינה שאת בפציעה ארוכה …
מרגישה וזועקת בפנים שלקחו לך את החופש שלך,
את לומדת להעריך מחדש את הגוף שלך,
את המכונה המופלאה הזאת ובעיקר את הנפש יחד איתה.
מודה שזה לא קל להיות ככה עם האופי שלי, אני מעידה על עצמי כבעלת אופי של אש ואש זה אומר:
שאחרי שהייתי בעבר מסיימת ריצה, הייתי במקום לעשות שחרור,
הייתי מדמיינת שער דמיוני של מרוץ ופשוט דוחפת את הגוף לטירוף דווקא שהיתי צריכה להירגע.
הייתי מגוונת ולא תמיד מדייקת עד הסוף באימונים כולל שימוש בהמון כוח בחדר הכושר,
היום לשמחתי אני במקום אחר …
היום מעניין אותי העיקר' והעיקר אצלי זה ריצה!
שאר אהבותיי בספורט הם התומכים לריצה, חיזוקי כח לגוף ופילאטיס להארכת השרירים.
למדתי שלתזונה, השתייה ולתזמונם יש משמעות עצומה בריצה/
אני האדם ששנים הייתי רצה ללא אוכל או נוזלים, למדתי שזה פשוט חלק חשוב ואין מצב שהיום זה יהיה בלי.
החשוב שתמיד יש מה ללמד על עצמך
תמיד בדיוק כמו ריצה, תמיד זה מתפתח, אתה גדל בתוך הריצה וכך גם בפנים …
כך לפחות אני רואה את הדברים.
כמו שיש באוכל נפלא תבלינים שגורמים לכל החושים להיות בהרמוניה כך יש גיוון בריצות.
למדתי שריצות עם חברים בסופ"ש הן נפלאות.
ואת אימוני האייכות אני שומרת לעצמי לרוץ לבד.
בהם אני צריכה את הריכוז ואת הזמן הזה שהוא רק שלי עם עצמי ועם הקשבה מלאה לגופי .
וכמו שתמיד אני אומרת …
ריצה זה הכי מזקק שיש, והכי חשוב ….שלא יגמר לעולם…
כתיבת תגובה