היום אני מעין האושר והכושר, אבל…
הספורט שהיה חלק מחיי, ואחד מאהבותיי הגדולות נפסק.
הייתי ילדה ספורטיבית: טניס, כדור עף, שחייה, השתתפתי בתחרויות המלוות בתעודות ומדליות, זכיתי במקומות ראשונים בתחום התחרותי,
ואז הכול נפסק…
שנות התשעים, בעיות אכילה ודימוי גוף החלו, חוסר שליטה באכילה, בעיות רגשיות, תחושת בדידות מעבר מהעיר בגדולה לכפר בצפון הארץ
(עקב חלום של זוג הורים), ואני ילדה קטנה, מול העולם הגדול המלא בשינויים.
אט, אט, הפעילויות הספורטיביות פחתו והלכו, עד שהפסיקו לגמרי…
עליתי במשקל, לא אהבתי את עצמי…
הפסקתי להיות הילדה ספורטיבית, הרקדנית, הפעילה, הפכתי לילדה ונערה שמנה עם תעודות ותארים מתחרויות השחייה והכדור עף שתלויים על קירות הבית.
כך גדלתי להיות נערה שלא עוסקת בשום תחום.
בגיל 15 העזתי ללכת לשיעור ריקוד, אני זוכרת את הסיטואציה, נערה שמנה שנדחקת לפינה מאחור בעוד שהבנות הרזות, תופסות את השורה הראשונה.
אני נדחקתי לאחור לפינה.
את השיעור עזבתי באמצע חנוקה בדמעות ומאז…
לא פקדתי שום שיעור, או חוג ריקוד, זה היה נורא להיות שם מאחור להתבייש בעצמי, להתבייש לזוז,
להתבייש לרקוד ולהראות את כישוריי ,חשתי כישלון. חשבתי שחיי נועדו להיות בנאדם שמן, לא פעיל, סגור, הבנתי שהמצב הזה הולך לסגור אותי ולבודד אותי
מהעולם, לצמצם את מי שאני באמת, עם האופי הסוער שלי.
תחושת הכישלון קשה היא!
הרגשתי שזה המצב וככה אני הולכת להישאר -בנאדם בינוני בכל תחומי החיים!
יכולתי להתפתח ולגדול בענפי הספורט בהם הצטיינתי, בהם גרפתי מקומות ראשונים… הכל הופסק וירד לטמיון, כבר לא הייתה לי דרך חזרה.
בהיותי נערה בוגרת, התעורר בי רצון עז לחזור להיות מה שזכרתי שהייתי.
גדלתי על קלטות הכושר הביתיות של הספורטאיות בבגדי כושר צמודים, וחלמתי להיות כמותן,
הבנתי שמה שעומד ביני לבין החלום שלי זה 26 ק"ג של שומן!
החלטתי שאין מצב ששומן זה מה שימנע ממני להיות מי שאני רוצה להיות!
התנסיתי בכל תכנית הרזיה, בכל סטודיו, בכל חדרי הכושר שרק היה לשוק להציע.
חייתי בתוך סבך רגשות, בעולם משלי, ברצון עז לרזות, וכשרזיתי כבר… העליתי הכל חזרה.
מעולם לא הצלחתי באמת לרזות ולשמור על זה, האוכל היה המנחם הקבוע שלי,
האהבה הזו שתמיד חיכתה לי בכל פינה, נעימה, טעימה, חמה, ואוהבת.
פינה כזו שהיא רק שלי, לעצמי.
בתקופות ההם התאמנתי כמו כל מטורפת שרק רוצה לרזות: 7 פעמים בשבוע, שעתיים שלמות.
היום, אני מתאמנת, אוהבת, ונהנית, וזו הסיבה שזה המקצוע שלי היום.
אז… בתקופה ההיא… ספורט, כושר, הליכון, חוגי עיצוב, וכדומה היו עבורי סיוט שרק רציתי שיגמר.
בתקופה ההיא… איבדתי חבר יקר שלי, שנהרג בצבא.
הייתי בורחת אליו בשבתות בבוקר בשביל לברוח מהבורקסים שהיו בבית, ואז… כשהוא נהרג… לא היה לי כבר לאן לברוח…נשארתי עם פצע מדמם וכואב.
מתוך הסיטואציה הקשה הזו, נאצלתי להישאר בבית מול הבורקסים.
מצאתי את עצמי תקועה איתם ביחד ומנסה ללמוד להתמודד איתם ועם עצמי.
פה החל התהליך שלי, פה התחלתי לפתח את שיטת האימון שלי,
ומצאתי בספורט מקום של אושר, אהבתי את המוזיקה האנרגיה, התאמנתי ממקום נפשי אחר.
מצאתי שזמן האיכות שלי עם עצמי בספורט, הוא הרגע הכי כיפי שלי עם עצמי, אז המשכתי…
מצאתי את עצמי נהנית מזה, הגישה שלי השתנתה לחלוטין, הסתכלתי על דברים מנקודת מבט אחרת, הרגשתי אותם,
והרגשתי שזה הזמן להפוך את האהבה שלי לעיסוק שלי, למקצוע חיי.
ככל שהתבגרתי, מצאתי את דרכי ומקומי.
מערכת היחסים שלי עם האוכל, מה שהביא אותי ללא כוונה תחילה, לבנות מהידע, הניסיון, הלימודים שלי,
וכברת הדרך המכובדת שעברתי לבנות סדנאות הרזיה לנשים, משולבת בספורט, ושיחות על רגשות, מוטיבציה,
והבנה כללית שלנו כנשים ובני אדם מול המערך הזה של גוף ונפש.
בצעירותי חוויתי שברון לב כבד, נעזבתי בעקבות משקלי לטובת מישהי אחרת.
הכאב היה קשה מנשוא כאב ענק, ששנים חי בתוכי, חוויות קשות וזיכרונות מהתקופות השמנות בחיי הולכות איתי כל חיי,
אני אומרת תמיד שהן מחזקות אותי, שהן גרמו לי לנצח את עצמי.
הכאב גרם לי לזוז!
רציתי לנצח, בזכות הדבקות במטרה, התעוזה, האמונה בעצמי שלעיתים גם אותה איבדתי בדרך,
תמיד התמדתי, והמשכתי קדימה, גם שנפלתי, כאבתי, דיממתי, זחלתי למטרה שלי להיות אדם ספורטיבי,
יעיל, וחיוני כזה שמעורר השראה, שמתמודד עם קשיים, שנלחם זה.
תמיד שהה בי יצור של מנצח ….
היום נפלה בחלקי הזכות להוות השראה וכוח לנשים אחרות, להוות דוגמה על-ידי שיתוף בסיפורי האישי.
יש סיבה לכל הכאב והסבל שעברתי, לא יתכן שזה היה לחינם…
בוגרות הסדנאות שלי יודעות שהן עצמן זו הדרך של היקום להגיד לי ששום דבר מכל הכאב שעברתי בחיי לא היה לחינם.
הן הניצחון שלי בחיים, ההישג שלהן, האושר שלהן, ההצלחה שלהן, זה האושר שלי!
לפייסבוק של מעין לביא
כתיבת תגובה