לקרוספיט הגעתי לגמרי במקרה, באמת…
אילו הייתי יודעת מה זה קרוספיט, כנראה שלא הייתי מנסה בכלל, כנראה שהייתי מוותרת על התענוג מראש.
למזלי, לא באמת ידעתי מה זה…
באותה התקופה ניסיתי לחזור לרוץ, אחרי פציעה שהגבילה אותי לתקופה די ארוכה.
ואם להיות כנה עם עצמי ואתכם, חוץ מהפציעה, גם אני שלא ממש הצלחתי לאסוף את עצמי ולהתחיל מחדש.
לפני הפציעה רצתי בין 4-5 פעמים בשבוע: בשמש ובגשם, מרחקים של בין 6 ל-8 ק"מ.
פעם אחת אפילו השתתפתי במרוץ של 10 ק"מ – זו הייתה אחת החוויות הנפלאות בחיי,
אבל אחרי הפציעה לא הצלחתי לשחזר את הכיף וההנאה שחשתי בעבר.
ההתחלה הייתה קשה וכך מצאתי את עצמי מתחילה ומתייאשת… מתחילה ומתייאשת… וחוזר חלילה.
יום בהיר אחד (ממש כמו באגדות), בהחלטה נחושה, קניתי לי זוג נעלי ריצה חדשות
(זה ידוע שביגוד הולם מעודד הישגים ספורטיביים), והתחלתי שוב את התהליך המפרך של לבנות מחדש את היכולת לגמוע מרחקים.
אלא שלא ממש הגעתי רחוק והנה, כבר התחלתי לפזול אל עבר כיוונים נוספים, במחשבה שאולי…אולי… אגוון את הריצה עם ספורט אחר.
ניסיתי לחשוב מה יכול להיות לי כיף, וכך הגעתי לשיעור ניסיון ב-MMA.
אלא ש… לא ממש מצאתי את עצמי שם (זה היה יותר שיעור אירובי מאומנות לחימה – לא בדיוק מה שדמיינתי) ואז זה קרה…
בהיתי בדף הפייסבוק שלי (תודו שלפעמים גם אתם בוהים בו), כשפתאום נתקלתי בפוסט, שפרסמה חברה טובה של אחי.
היא כתבה על הספורט שהיא עושה כבר מעל שנה, שנקרא קרוספיט (לא היה לי מושג מה זה) וסיפרה שזה הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים.
היא הסבירה שמדובר באימון פונקציונאלי (עד היום לא ממש ברור לי מה זה),
שלא רק שמחזק ומחטב יותר מכל ספורט אחר שהיא אי פעם עשתה (והיא עשתה הרבה),
אלא שהוא גם נעשה באווירה כיפית ומשפחתית ושלא רק זה,
אלא שבמקביל לשיעורים למבוגרים, מתקיימים גם שיעורים לילדים, כך שהיא יכולה להתאמן במקביל לילדים שלה
וכך לא רק שכולם מרוויחים ספורט, אלא שהילדים גם מקבלים דוגמה אישית, כשהם רואים שגם אימא שלהם עובדת קשה,
ומתאמצת לשמור על אורח חיים בריא.
וואלה, זה לגמרי קנה אותי!
לפוסט היו מצורפות גם כמה תמונות שלה מתאמנת ובאחת מהן ראו אותה מניפה משקולת, אבל איכשהו בכלל לא חשבתי על זה,
ומשום מה לא הסקתי שום מסקנה.
מיד הרמתי טלפון ודיברתי עם בחורה נחמדה, ששוב אמרה לי שמדובר באימון פונקציונאלי והזמינה אותי לשיעור ניסיון.
משם ועד היום, הכל כבר היסטוריה נהדרת…
אז מה זה, בכלל, קרוספיט?
אוקיי, אני מניחה שכולם כבר הבינו שמדובר באימון פונקציונאלי
ולמרות שאני עצמי לא ממש התעמקתי במה שעומד "מאחורי" הדבר הנהדר הזה שנקרא "קרוספיט",
אני מרגישה שאני חייבת כאן שירות לציבור ולכן:
משמעות הביטוי אימון פונקציונלי היא אימון תפקודי, או אימון שמשרת את פעולות המתאמן ביום יום
ומשפר את התפקוד היומיומי שלו, או פעולות ספציפיות מתוכו.
אימון פונקציונלי יכול להתבצע בחדר הכושר או בכל מקום אחר.
שיטת האימון משלבת עקרונות מעולם הפיזיותרפיה, הפילאטיס והאימון הגופני, יחד עם הרבה דמיון ויצירתיות והתאמתם לעולמנו ולאורח החיים המודרני.
בשיטת אימון זו עובדים פחות על היפרטרופיה (הגדלת נפח השריר) והרבה יותר על יציבה, יציבות, שיווי משקל, שרירי הליבה (השרירים המייצבים),
קואורדינציה, חיזוק ההולכה העצבית ועוד.
האימון הפונקציונלי מסייע בשיפור היציבה, מניעת פציעות, הגדלת טווחי תנועה והוא משמש אף כלי שיקומי.
בישראל נחשבת השיטה כ"דבר הבא" ורבים מסתקרנים ומנסים לאמן ולהתאמן בסגנון זה. בארצות הברית נחשבת השיטה ללהיט ענק.
אחרי ההסבר המלומד הזה, אפשר לחזור ל"תכלס", או במילים אחרות,
איך שאני מתארת את מה שעושים בקרוספיט (ואני מתנצלת מראש אם אני משתמשת באופן לא נכון במונחים מקצועיים):
אימון הקרוספיט מכונה WOD: Work Of Day:
השיעור נמשך שעה והאימון הוא אימון משותף לגברים ולנשים (מי אמרה שוויון ולא קיבלה? אותי הפרט החשוב הזה קנה מיד!).
בכל שיעור מבצעים בדרך כלל 3 חלקים מתוך 4, על פי תכנית האימונים של הבוקס (ככה קוראים ל"חדר הכושר" בקרוספיט):
- כוח (strength) – תרגילים שדורשים כוח. זה יכול להיות הרמת משקולות (כבר נדון בפחדים שלכן מזה, בנות),
עמידת ידיים, שכיבות סמיכה ועוד. זה חלק מאתגר, אבל לא באופן שמעלה דופק.
עושים תרגיל ונחים. עושים עוד אחד ושוב נחים.
מה שכיף כאן זה שככל שמתקדמים בשלבים,
כך הופכים להיות יותר ויותר "מכורים" להצלחות ולהישגים- מבטיחה לכם ! - מטקון (קיצור ל- metabolic conditioning) – זה החלק ה"אירובי" והאינטנסיבי של האימון.
הוא נמשך בד"כ בין 8 ל-30 דקות, שבמהלכן צריך לעשות סדרה של תרגילים, שמשתנים מאימון לאימון.
זה חלק שדורש לתת את המקסימום שלכם. מה שכיף, זה שנכנסים לזה ומתחילים להסתכל מסביב ולהשוות ואז…
מכיוון שהאווירה כל כך טובה וכולם מעודדים את כולם ומתפעלים מכל הישג חדש ומכל הצלחה קטנה בדרך,
את רוצה גם להצליח ונמצאת בסוג של תחרות עם עצמך – לראות כמה רחוק את יכולה להגיע.
וחוצמזה, אני לא יודעת מה איתכן, אבל אני תמיד ראיתי את עצמי כסוג של Badass
והקרוספיט הוא בדיוק המקום בשבילי להוציא את הלוחמת החבויה שבי.
בקיצור, תענוג! - מיומנות (Skill) – חלק שבו לומדים מיומנות חדשה, כמו למשל, עמידת ידיים, עמידת ראש, טיפוס על חבל,
או תרגול של טכניקה מסוימת בהרמה משקולות (לא להיבהל, לא חייבים להצליח, אבל תמיד כיף לנסות!). - Mobility – אולי התרגום הכי קרוב הוא מתיחות, או הרפייה, אני לא לגמרי בטוחה.
בכל מקרה מדובר בסוג של שחרור, אבל לא שחרור נעים וממסטל, אלא עבודה אינטנסיבית על שרירים ושאר חלקי גוף,
שבכלל לא ידעתם שכואבים לכם. זה כואב, אבל זה תענוג להרגיש משוחררת אחרי זה.
ועכשיו, אחרי שהבנו מה זה קרוספיט באופן מאד כללי, בואו נדבר רגע על הרמת משקולות.
אני מניחה שכל הנשים מיד חושבות: אין מצב! זה לא בשבילי! ובכן, גם אני חשבתי כך.
בשיעור הראשון שלי, כשראיתי בחורה קטנה וצנומה, מרימה ללא מאמץ ניכר משקולת, שכנראה שקלה יותר ממנה, נשארתי פעורת פה.
אז תקשיבו לי ותקשיבו טוב:
הרמת משקולות היא לא רק כיפית ומאתגרת, אלא היא גם חתיכת עבודה על הבטן
(לכל מי שתמיד חלמה על ריבועים ולא היה לה את מי לשאול) ועל עוד הרבה מאד שרירים אחרים.
ולא, את לא תתנפחי ותראי כמו בודי בילדרית
(למרות שאני יכולה להעיד שאצלנו בבוקס רוב כמעט מוחלט של הנשים מתבאסות מזה שהן לא יותר שריריות
ומהללות ומשבחות על קימור שריר שהן מוצאות בראי… כנראה שזה טעם נרכש).
מי שחוששת להיות שרירית "מדי", יכולה לעבוד בצורה אחרת ולהימנע מכך לחלוטין. מה שכן….אתן תתחזקו. מאד אפילו – וזה חיובי לכל הדעות!
אחד הדברים החשובים והנהדרים בעיניי בקרוספיט זו האווירה המיוחדת, שמלווה את הספורט הזה.
אני לא יודעת איך זה קרה ואיך בדיוק זה התפתח, אבל משיחות שניהלתי עם קרוספיטאים מבוקסים אחרים ואפילו עם שני קרוספיטאים ממדינות אחרות,
הסתבר לי שזו לא תופעה ישראלית-ייחודית, אלא שזה משהו גורף.
הספורט הזה, המאמץ המשותף, התחרות החיובית שנבנית, השהייה ביחד כמה פעמים בשבוע,
העובדה שגברים ונשים מתאמנים ביחד ומהר מאד משילים את כל המסכות, כי עסוקים יותר במאמץ, מאשר בפוזה, כל אלו יוצרים אווירה מדהימה.
בבוקס שלנו לפחות, יש רשת ענפה של יחסים חברתיים, קבוצות ווטסאפ, בילויים משותפים, חופשות, עזרה הדדית ועוד כל כך הרבה.
מהר מאד קבוצת האנשים הזאת הופכת להיות חלק חשוב ובלתי נפרד מחייך וזה משהו שמעולם לא חוויתי בשום הרכב ספורט אחר, שהייתי בו.
ומה ברמה האישית?
ברמה האישית הבנתי יום אחד שאני אוהבת קרוספיט (בין השאר), כי אני מרגישה חזקה.
זו הייתה תחושה כל כך ממלאת ומעצימה, שלקח לי זמן להבין עד כמה זה פשוט ועד כמה זה באמת ככה.
כן, אני חזקה.
כן, זה איכשהו גורם לי להרגיש יותר… בטוחה, יותר מסוגלת.
וזו תחושה נפלאה. הבנתי שהקרוספיט נותן לי המון כוח – לא רק פיזי, אלא גם רגשי.
אני מתמודדת עם מכשולים ומתגברת על קשיים ונלחמת עם עצמי ארבע פעמים בשבוע ואני נהנית מכל רגע.
וכשיש לי קשיים בחיים האישיים שלי, הקרוספיט הוא לא רק מפלט ואמצעי לשחרור תסכולים, הוא גם מזכיר לי שוב ושוב,
שאני יכולה, שאני חזקה, שאני לוחמת.
ויודעים מה מעניין?
שככל שהכרתי את הסיפורים האישיים של המתאמנים האחרים בבוקס, גיליתי להפתעתי, שלכל אחד מהם יש סיפור.
שאף אחד מהם לא "סתם" הגיע לקרוספיט וגם אם הוא או היא כן הגיעו "סתם", הם לא "סתם" נשארו.
האנשים האלו הם לוחמים גם בחיים האישיים שלהם,
הם אנשים חזקים ואמיצים, שמתמודדים לפעמים עם דברים לא פשוטים.
וזה לא חייב להיות משהו דרמתי או טראגי. זה יכול להיות גם כל אחד ואחת מאתנו, שמעולם לא עשו ספורט לפני כן,
ששנאו ספורט, שמעולם לא האמינו שיום אחד הם יוכלו לעשות תרגיל זה או אחר
ופתאום מוצאים את עצמם מתמידים ומשתפרים ומצליחים ומגיעים להישגים, שלא חלמו שיגיעו אליהם.
היום, כשסיימתי את האימון, קרה דבר שגרם לי לרצות לספר את הסיפור שלי, כדי שהוא ישמש… לא יודעת… השראה? לנשים נוספות.
חברה, שהתאמנה איתי עמדה עם שתי הבנות הקטנות שלה, שגם הן בדיוק סיימו אימון, וקראה לי לבוא אליהן. התקרבתי, מחייכת והיא ביקשה:
"גל, תרימי את החולצה."
הרמתי גבה… חולצה?
"נו, תרימי רגע."
הרמתי את החולצה (אולי היא רוצה לבחון את חזיית הספורט שלי?)
"אתן רואות" היא אמרה בגאווה לילדות שלה "לא רק לגברים יש ריבועים בבטן!"
אז אתם רואים?
אני גל, אני בת 42, אני אימא לשני ילדים (שניהם הצטרפו השנה לאימוני הקרוספיט) וכלבה,
אני גרושה, אני טבעונית, אני מעצבת תכשיטים ואני קרוספיטאית מכורה.
וכן, יש לי (קצת… בערך…) ריבועים בבטן, תמיד חלמתי שיהיו לי, אבל מי היה מאמין…
ולא, העניין הוא לא שיש לי ריבועים בבטן.
העניין הוא שאני שמחה לשמש דוגמה לילדות, לדור הבא, לגבי מה זו אישה חזקה, שלא שבויה בסטריאוטיפים על "נשי" ו"גברי",
אישה שמתגאה בגוף שרירי וחטוב, שמתאמצת, עובדת קשה, מציבה לעצמה מטרות ומגיעה להישגים.
אני שמחה לעשות ספורט שגורם לי להיות מאושרת ולא לחשוב אפילו על לרצות להפסיק,
אני שמחה על החברים הנהדרים שרכשתי בבוקס ועל האווירה הנפלאה, שיש שם הרבה בזכות מנהל הבוקס וצוות המדריכים המדהים,
שנבחר בקפידה. אולי קרוספיט לא מתאים לכולם, אני באמת לא יודעת…
מה שבטוח, זה שכדאי לבוא לשיעור ניסיון נטולי דעות קדומות ובלי יותר מדי פחדים וחששות.
תנו למדריכים לכוון אתכם ותזכרו שלוקח זמן להגיע להישגים, התוצאות יגיעו תוך חודשיים-שלושה,
ותזכרו שכל הזמן לומדים עוד ועוד ומתחזקים (גם אחרי שנה ושנתיים ועשר).
כדאי לזכור שיש הרבה בוקסים ברחבי הארץ ואם בוקס מסוים לא מתאים לכם מבחינת האווירה, אז שווה לנסות אחד אחר,
כי הקטע החברתי הוא לגמרי חלק בלתי נפרד מהקהילה הזאת, שמכונה "קהילת הקרוספיט".
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: גל דנון תמונה: גל דנון
כתיבת תגובה