ואני רק רציתי…… לרוץ / כרמית לוי בן אדיבה

הייתי ילדה ספורטיבית, "טום בוי" ששיחקה עם בנים,

התעמלתי קרקע עד בערך גיל 12, מגיל 13 עברתי לתחום האתלטיקה הקלה- ריצה (תחרויות שדה וכד')

כמובן, שהייתי בנבחרת של הבנים… כי בתיכון שלמדתי בו לא הייתה נבחרת אתלטיקה לבנות…

בזמן שירותי הצבאי לא ממש המשכתי לטפח את הריצה,

אבל מיד כשהשתחררתי נרשמתי ללימודי חינוך גופני.

לצערי הרב נשרתי לאחר שנת לימודים אחת והחלום לעסוק בספורט הלך והתרחק ממני…

מאז שנשרתי מהתואר בחינוך גופני ועד לפני כשלוש שנים (בערך 10 שנים) הספקתי:

להתחתן, להרות, ללדת, לעלות במשקל, הפכתי לחסרת מודעות לשינויים הפיזיים שקרו לי.

מבחורה קטנה ורזה הפכתי לאישה מלאה במידת xl ללא מוטיבציה לספורט או למשהו בכיוון.

החלום לחזור לכושר או לעיסוק בתחום הספורט לא נשכח, הוא חיכה לפרוץ ברגע המתאים.

לפני כשלוש שנים 'נקלעתי' לאימון כושר אצל מאמן ידוע מהישוב השכן ואין צל של ספק שהערב הזה הפך לרגע מכונן ששינה את חיי.

לא היה זה האימון הסיזיפי שנחשפתי אליו… אלא משפט אחד של אותו מאמן שתיאר את צורת הגוף שלי (כתגובה לשאלתי כמובן)

הביא אותי להחלטה גורלית שתשנה את חיי:

הוא קרא לגוף שלי "בשרי, ים-תיכוני" המילה "בשר" חדרה אל תוך הנשמה, גרמה לי לרצות לשרוף את כל הבשר הזה.

כשחזרתי הביתה עם הטייץ האפור(מה חשבתי לעצמי, הרי אפור משמין) ומעולם לא לבשתי אותו בשנית,

רק ישבתי ותכננתי איך אני גורמת לגוף הבשרי ים תיכוני הזה להיעלם.

באותו ערב קיבלתי החלטה שאני לא אגיע לגיל 40 מבלי לממש את החלום שלי ובטח שאני לא נשארת 75 ק"ג עד גיל 40,

כי איזו מן אימא אני… שמלמדת את הבנות שלה לחלום ולהגשים את חלומן ויהי מה !.

התחלתי להתאמן פעמיים בשבוע אצל המאמן (ההוא מלמעלה),

התחלתי לאכול, כי עד עכשיו רק נשנשתי.. והרשיתי לחברות טובות שלי ל'סחוב' אותי איתן להליכות/ריצות (

אלוהים, זה היה סיוט בהתחלה, הן רצו בעליות ואני הייתי כל כך מאחור).

לאט ובטוח התחלתי לרוץ, כל פעם קצת, משיח לשיח, עד שהצלחתי לרוץ 5 ק"מ

(זה לקח הרבה יותר זמן ממה שהמתאמנים שלי מצליחים לעשות היום).

המוטיבציה לרוץ גדלה עם כל קילוגרם שהשלתי (הורדתי בסך הכל 25 ק"ג).

הרווחתי פסיכולוגית חינם, שקט, אדרנלין מטורף, סיפוק ואז הבנתי שהתמכרתי!!!

מרוץ ראשון 5 ק"מ בקושי סיימתי, אבל הרגשתי על פסגת העולם, נפתח לי התיאבון…

עברתי לאימוני ריצה יומיים, לבד, הבנתי שאני מתחילה להיות ממש מהירה אז נרשמתי לעוד כמה מרוצים, ואז החלו להגיע הגביעים.

חברה טובה שכנעה אותי לפתוח קבוצת ריצה,

היא שלחה הודעות בכל קבוצות הווטצ'אפ של המושבים עם טלפון שלי,

פתאום נהיתה לי קבוצה, שכנות, חברות.. .נרשמתי לקורס מאמנים ומאז זה הולך וגדל…

המשפחה היקרה שלי ובראשה בעלי, תומכים בכל השיגעונות שלי

(למזלי יש לי עוד כמה חברים כאלה מהמושב) שתמיד מעודדים, מפרגנים וסובלים איתי מעודף 'אנדורפינים'.

אני מאמינה שההצלחה שלי קשורה קשר הדוק לתמיכה מבן הזוג, שגם הוא מטפח לו תחביב ומצליח בו לא רע (צילום),

ככה אנו מצליחים לשמור על זוגיות טובה, בריאה, ומאוזנת.

היום, אני מתאמנת לחצי מרתון (תל אביב 2/2017), מאמנת ריצה, וכל כך שמחה להדביק עוד כמה אנשים לאהבת הריצה ולספורט בכלל…

כילדה, הקשבתי לשיריה של ריטה, שרה את השיר "ואני רק רציתי… לשיר" וידעתי שיום יבוא וגם אני אגיד משהו על מי שאני ומה שאני אוהבת לעשות,

במקרה שלי…"ואני רק רציתי….לרוץ"…

לפייסבוק של כרמית

© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: כרמית לוי בן אדיבה תמונה: יניב בן אדיבה