כשתחליטי זה יהיה זה/ריקי חייט

אני ילידת כרמיאל, בתור ילדה  הייתי מלאה, לא רזה…

ואני, רציתי להיות רזה.

רזה כמו הדוגמניות.

אני זוכרת את עצמי תמיד בדיאטה, מנסה לעשות ספורט  בבית, בעזרת תכניות טלוויזיה.

בתיכון לא יכולתי לרוץ סיבוב אחד סביב האצטדיון…האמת שנאתי שיעורי ספורט.

אני זוכרת תחרות שחיה בבריכה שלפתע באמצע המקצה לא היה לי אוויר ובשארית כוחותיי הצלחתי להגיע לסוף.

 ספורט היה ממני והלאה.

מבחינת חברתית הייתי מקובלת ואת זה הבנתי רק כעבור שנים.

כנראה הדימוי העצמי שלי עם עצמי נתן לי להבין בעבר שאני לא מקובלת.

השנים בתיכון חלפו, והתגייסתי לחיל האוויר.

עוד בתקופת התיכון הכרתי את האיש שאיתי, וסיימתי לשרת בצה"ל.

כשהתחתנתי הייתי בת 21 ממש ילדה. בר נולד כשהייתי בת 23, אפילו עכשיו שאני כותבת אני נדהמת איזו ילדה הייתי.

כשעוד גרנו בכרמיאל, נרשמתי לחד"כ עם חברה ששכנעה אותי להירשם,

חברה שהייתה שותפה מלאה לשיגעונות הדיאטה ואמרה לי: "בואי  יהיה כייף תנסי".

שיעורי קיקבוקס היו החביבים עלי. אחרי האימון לא היינו אוכלות כלום, כדי שלא נעלה חלילה במשקל.

רק עכשיו שרפנו מלא קלוריות אז מה פתאום לאכול?

ואם נדמה לכם שירדתי במשקל אז טעות בידכם, להפך…עליתי…

בשנת 2004 עזבנו את כרמיאל לטובת רעננה.

שנה לא קלה בכלל… רחוק מההורים, חברים, ומשפחה.

ואני…הצלחתי לעלות עוד קצת.

לעולם הספורט התחברתי בשנת 2006, שנה שבה החלטתי לעשות עם עצמי משהו.

באחד ממפגשנו  עם חברים, אביה של חברתי ראה אותי, איש מבוגר בן 70 הוא טפח לי על היד ואמר לי: " איזו וואחד יד יש לך"…

קיבלתי הלם לא בגלל שלא ידעתי את זה, ולא בגלל שנדהמתי שהוא מעיז להגיד לי.

אלא בגלל שאז בדיוק בשנייה הזו, נפל לי האסימון… איך אני נראית כלפי חוץ.

התביישתי, רציתי לקבור את עצמי, וניסיתי למשוך את החולצה שתהייה יותר ארוכה שתסתיר לי את הוואחד יד הזו,

היינו באמצע ארוחה והאוכל לא ירד, לא היה לי נעים לאכול.. רק רציתי ללכת משם.

ומאידך בו באותו הרגע החלטתי שדי זהו!

שאם אני רוצה שינוי אני צריכה לעשות אותו והחלטתי!

סטירת הלחי הזו הובילה אותי להירשם לחד"כ גררתי איתי חברה שוב …  היא פרשה ואני המשכתי.

כניסה ראשונה לחד"כ בכללי, במיוחד לאזור המשקולות… מגיעה עם בהלה קטנה, מין חוסר נוחת.

אבל כשמחליטים אז מחליטים.

הסוד לכל דבר הוא התמדה. התמדה באימונים התמדה בתזונה נכונה והק"ג מתחילים לנשור.

אני זוכרת את הרגע הזה שהרגשתי וידעתי מה המרשם הנכון להורדת המשקל , וחשוב לי, חשוב לי מאוד להעביר את זה הלאה.

באותה התקופה עבדתי במשרד כפקידה.

זה היה עצם בגרון עד שיום אחד בבוקר הגעתי פתחתי את המשרד והודעתי שאני הולכת.

עם הרבה דמעות, לא ידעתי לאן מועדות פניי ועם הרבה לבטים החלטתי להירשם לקורס מאמנים.

אני שלא אהבתי בכלל ספורט, הרגשתי שם שלמה, הרגשתי שזו אני.

מלווה בהרבה חששות ועם הפרעת קשב וריכוז.

אני יוצאת ללמוד פעם בשבוע, חמש שעות, ומשאירה ילדים בבית.

אני נרשמתי לקורס מאמנים!! זה המקצוע שלי!!!

בשנת 2010 כשאני בהיריון שלישי, פעילה מאוד מאמנת ומתאמנת, אנחנו עוברים דירה לכפר יונה.

אני בחודש תשיעי, מעמיסה דברים, מורידה, עולה יורדת בלי הרבה מאמץ…

ועם עליה במשקל של 7 ק"ג בלבד.

ילדתי את אופק שלי יותר רזה ממה שנכנסתי להיריון.

בבית החולים כבר לבשתי את הג'ינס שלי, וטוב שלא קיפצתי עם דלגית תוך כדי…

החלטתי להעשיר את הידע שלי וללמוד קורס נוסף פ"ג לנשים בהיריון ולאחר לידה.

בעבר אישה שנכנסה להיריון הייתה מפסיקה להתאמן.

תודה לאל על המחקרים שמוכיחים היום אחרת.

פ"ג בזמן היריון במידה והיית מאומנת לפני צריך וחשוב להמשיך!

לחד"כ לא נרשמתי שוב, הרגשתי שאני צריכה אתגר אחר…( בכלל לא ידעתי שאני אוהבת אתגרים…).

ואז גיליתי במקרה, ממש במקרה את הקרוספיט.

האהבה שלי בחמש השנים האחרונות.

מה שמיוחד בקרוספיט שהוא מכין אותנו לבאות מבלי להתמקד בספציפיות,

אימון יעיל במשך שעה, אימון שמתאים לכל שכבת גיל, כן, כן, לכל שכבת גיל.

האימונים הם לגמרי מין תהליך של תחליט מה אתה רוצה להישבר או להמשיך?

אתה הופך להיות פסיכולוג של עצמך.

הכוח ,הלוחמניות, השגת היעדים בדרך טובה יותר, קרוספיט זה זה!

כשניגשתי למאמן אמרתי לו : "תקשיב אני מאמנת בעצמי " הוא אמר לי: "בסדר…" בחיוך,

ההלם שקיבלתי מהאימון הזה בפעם הראשונה היה שוק!

השוק הביא איתו תיאבון, וככה נסחפתי לעולם הקרוספיט.

במהלך התקופה הזו התגלתה אצלי מחלה נדירה "אכאלזיה"  למעשה שסתום הוושט לקיבה סגור באופן קבוע ולא נפתח כשאוכל יורד לקיבה.

מילדה שלא רצתה לאכול, הייתי צריכה לאכול ולא הצלחתי. בהיריון של אופק הייתי בוכה מרעב.

בין קרוספיט , מעבר דירה, ילד קטן ,הופניתי לניתוח חדשני וראשוני בארץ כשמנתח מח"ול עשה עליי הדגמה לפני כל הגאסטרואנטרולוגים של ישראל.

הגעתי למשקל של 56 ק' וואוו חלום שהתגשם אבל לא בצורה המקובלת…

הוסבר לי שצינור הוושט ישאר תמיד פתוח הוא לא יסגר כשאין אוכל. הדבר הראשון ששאלתי את המנתח היה

if i can do handstand 🙂

yes you can הוא אמר!

מיותר לציין שלאחר הניתוח עליתי במשקל התחלתי לאכול..

סוף סוף מצאתי לי את הספורט שאני אוהבת ושעושה לי טוב לגוף שלי מבלי לדאוג כמה הירכיים שלי גדולות..

בשנים הראשונות תחרויות הקרוספיט בארץ היו בחיתולים, מדהים לראות כמה עברה הקהילה הזו במהלך השנים.

במשך השנים צפיתי בתחרויות בארץ,

כל כך רציתי לחוות פעם אחת מה זו תחרות.

מי שלא ראה תחרות קרוספיט מפסיד (בחודש מאי אגב מתקיימת תחרות ארצית)

העניין שבקרוספיט יש כל כך הרבה תרגילים שהם ממש לא רגילים לקהל לא אלו של חד"כ לפחות.

ועל מנת להשיגם צריך לעבוד קשה קשה מאוד!

בקרוספיט יש מוקדמות לתחרויות הארציות בעולם.

קרוספיט הראשי מפרסם אימונים אחת לשבוע במשך חודש וכל מי שנרשם למוקדמות צריך להזין תוצאה עם שופט שבוחן אותך.

ואז בתום החודש יש תוצאות ומובילים בכל קטגוריה.

העפלתי לעשירייה הראשונה במקצה המאסטריות 40+ והתלבטתי מאוד רציתי וחששתי.

ואז המאמן שלי מושיקו אמר לי: "ריקי תלכי גם אם אין לך הכל זה בסדר ואת תראי זה יעיף אותך למעלה". והוא צדק…

התחריתי!

עם חוסר ביטחון מוחלט התחריתי,

שלושה ימי תחרות אינטנסיביים כשבכל יום אתה לא יודע מה יהיה…

הקשה ביותר היה היום הראשון שחיה 700 מ' זוכרים שכמעט טבעתי?

לא להאמין סיימתי את המקצה הזה, אומנם אחת לפני אחרונה אבל למי אכפת סיימתי!.

זריקת האדרנלין הזו הפתיעה אותי מעצמי, במהלך התחרות הבנתי שאני מצליחה.

הגעתי למקום שביעי במקצה של המאסטריות 40+.

האם אני תחרותית? אני חושבת שכל אדם במידה מסוימת תחרותי.

כשאני מסתכלת בתמונות של התחרות מה שאני מרגישה זה שבא לי שוב,

בא לי שוב את כל האקשן הזה, את כל ההתרגשות הזו!

כיום אני מאמנת קרוספיט בפרדס חנה כרכור, מעבירה אימונים אישיים בבית הלקוח, מאמנת ילדים.

יש לי קבוצת נשים בכפר יונה שכמה שהן מקטרות שקשה להן, ככה הן מחכות להגיע לאימון.

לפני שנה התחלתי להדריך בקוספיט פרדס חנה כרכור.

כשאני מגיעה ב- 5:30 בבוקר לאמן (אני קמה ב 4:10) ומגיעים לאימון 15 איש זה באמת, לא מובן מאליו.

אני פורחת שם, אני כל-כך אוהבת את זה שאני אומרת שזו התרופה שלי.

לעמוד חמש שעות ולהעביר אימונים, לצחוק עם המתאמנים,

לעודד אותם, להשיג איתם ביחד את המתח הראשון, הדאבל אנדר הראשון, עמידות ידיים.

אני חווה את ההצלחות ביחד איתם ואני מתמוגגת מאושר.

המשפחה שלי, האיש שלי בראש, וילדיי היקרים גאים בי.

כשיש ילד קטן בבית חייבים לחלוק את הזמן, כשאני יוצאת לעבוד יש מי ששומר עליו.

וגם אם אימא לא תמיד בבית, זה לא אומר שהבית לא זז… הוא זז אפילו יותר

בעבר הייתי בדיעה כזו שאימא צריכה להיות עם הילדים בבית,

אבל איפה את  בכל המשוואה הזו?

"תעשי רק מה שאת אוהבת" בדיוק כמו בשיר של גליה עטרי.

אל תבטלי את עצמך למען אחרים בסוף זו את נשארת עם עצמך.

אני שואפת להיות מאמנת טובה יותר, עם ידע, הרבה ידע…

והחלום שלי…לפתוח מקום משלי.

המשפט המוביל שלי..אותו אני אומרת למתאמנות שלי:

"לא מספיק לרצות, צריך גם להחליט. וכשתחליטי זה יהיה זה!"

לפייסבוק של ריקי חייט

© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: ריקי חייט תמונה: שניר סופגי גוואטה