בינואר חגגתי 31, או שאולי בעצם חגגתי שנה, תלוי מאיפה מסתכלים על זה.
שנה שבה "נולדתי מחדש", הפכתי את אהבתי הגדולה לכושר ואורח חיים בריא למקצוע ולדרך בה אני צועדת מידי יום.
הייתה זו שנה של החלטות אמיצות, שינויים, תהפוכות, קפיצה למים עמוקים (בהם למדתי לשחות), חלומות ובעיקר הגשמות והצלחות.
אני בחורה שלא תמיד האמינה ומאמינה בעצמה… וזמן רב שהיתי במקום שלא היה לי בו טוב.
מצאתי את עצמי עובדת במקום שלא עשה לי טוב, בלשון המעטה, מוקפת באנשים שלא בהכרח מבינים אותי או "נכונים" לי ומתרכזת בעיקר בשלילי.
קמה בבוקר כבויה והולכת לישון אפילו עוד יותר כבויה וכך יום רודף יום.
נקודת האור היחידה שלי הייתה האימון.
התאמנתי כמעט כל יום בסטודיו קטן, לא משהו אינטנסיבי מידי אבל בהחלט הכרחי לגוף ובעיקר לנשמה.
נשאתי את עיני בהערצה וקנאה למאמנות, ותמיד ריחפה מעליי המחשבה של "אולי"…אולי זו התשובה.
הבנתי שיש דבר כזה לעבוד במשהו שבאמת, אבל באמת אוהבים,
משהו שיש לו ערך מוסף וממלא אותך בכל כך הרבה מובנים (וכל התובנות האלה הגיעו אלי מנקודת מבטה של "מתאמנת").
עם התחושות, ההרהורים והלבטים הרבים… חייתי תקופה ארוכה עד ש…
עד שהגיעה הנקודה בה לקחתי החלטה והתפטרתי ממקום העבודה שבו הייתי קרוב ל 8 שנים מבלי לדעת מה יהיה איתי, ומה צופן לי המחר…
לאחר חודשים רבים בהם ניסיתי "להישאר בכל מחיר" בארגון בו עבדתי, בדקתי אופציות לעבור תפקיד/מחלקה/חל"ת,
מה לא?!, הבנתי שאני נלחמת בתחנות רוח.
ששום דבר ואף אחד לא שווה את מה שאני עוברת.
שלמרות שכביכול מבינים אותי ורוצים בטובתי, בסופו של יום לאף אחד לא היה אכפת ונתקלתי במחסומים ואטימות כלפי המצוקה שלי כי "דרישות המערכת" כרגע יותר חשובות.
יום אחרי ה"נעזור לך, אנחנו מבינים את המצוקה, אבל רק בעוד כמה חודשים כי כרגע לא אפשרי…" נפלה ההחלטה. לא עוד!
בשנייה שבה הצהרתי לעצמי (ולאבא שלי, השותף בכל החלטה משמעותית שאני עושה) שאני מתפטרת!
הרגשתי איך אויר שוב מצליח למלא את הריאות שלי.
חזרתי לנשום, לא רק כמטאפורה, באמת הרגשתי שהוקל לי.
לא הבנתי איך לא עשיתי את זה קודם.
מדהים איך בן אדם יכול להידלק מחדש, אחרי זמן רב בו היה כבוי, רק מעצם ההחלטה וההבנה מה עליו לעשות.
בער בי להגיש את מכתב הפיטורים אותו ניסחתי באותו היום ובו סיכמתי את שנותיי ונפרדתי בנימה חיובית ככל הניתן.
Dear past, thanks for the lessons. Dear future, I'm ready!
וכמו שאומרים כשמשקולת אחת יורדת אחרת עולה, כך בדיוק קרה: במקביל להקלה מיידית בעול שנשאתי על כתפיי החלטתי להפוך חלום למציאות.
הייתה זו הפעם הראשונה בה הלכתי אחרי הלב.
כתמיד, הראש והלב נאבקו, הבפנים רצה, ממש רצה, השתוקק, אבל הראש, אוי הראש "מה את חושבת לעצמך…
בגיל 30, כשיש לך הוצאות ואת מפרנסת את עצמך, להתחיל קורס ולא לחפש עבודה מסודרת. אין אופציה כזאת…".
הפעם בחרתי בעצמי!!!
אותו קול פנימי שתמיד שם אך לעיתים "מושתק" על ידי הרציונאל "ניצח".
מה שעד כה תמיד נתפס בעיניי כ"מינוס" בי ו"חסרון" (רווקה, ללא ילדים) הפך למאפשר, הלכתי על זה!
מאותו היום אני מתעוררת כל בוקר עם חיוך גדול, תחושת "שליחות" (מוקדם ככל שזה יהיה).
כיף לי, באמת באמת שכיף לי. אני עושה משהו שאני כל כך אוהבת ומאמינה בו, מוקפת באנשים מדהימים ומודה מידי יום על הבחירות שעשיתי.
Don't look into the past because you've already been there. Focus on the FUTURE since that's where you're going!
אני כל יום לומדת ומלמדת משהו חדש, אני מתאמנת, מאמנת ואני עובדת במקומות שאני מאוד אוהבת!!!.
עברתי לתל אביב (אומנם מרמת גן אך זה עדין היה שינוי גדול עבורי),
אני משתדלת לאכול בריא, צוחקת, מסמיקה המון ומפרגנת מלא ומכל הלב. והכי חשוב, אני נשארת אני, לאורך כל הדרך.
כיום, בדיעבד, כשאני מביטה לאחור, אני מודה למי שדחק אותי לפינות שגרמו לי בסופו של דבר לקום ולעשות שינוי.
אותם האנשים והמצבים שערערו את מה שהכרתי וגרמו לי לתחושת חוסר ביטחון או "הקטינו" אותי.
אם לא הם… יתכן ולא הייתי יוצאת למסע המופלא הזה בו אני נמצאת כיום.
חשוב לזכור שלא הכל קל ו"ורוד", ובמהלך הדרך יש ועוד יהיו מהמורות וקשיים.
הגדולה היא להישאר נאמן לעצמך, להמשיך בדרך בה בחרת, עם ראש מורם ולהיאחז בחיובי, בתמיכה, בפרגון ובאמונה שזה הבית שלי, זה המקום שלי בחיים.
אני קוראת לכם לחלום ולהגשים, זה לא פשוט, זה כרוך באומץ, הקרבה, ביקורת, אבל… זה שווה את זה ביג טיים!
השאיפה היא לא להגיע למצב בו תקומו יום אחד, תסתכלו אחורה, ותבינו שהכל יכל להראות אחרת.
זה לא מאוחר מידי!
החיים תחת עננת ה"מה היה אם…" היא אומנם בלתי נמנעת, אך יש דברים שהינם בשליטתנו ואותם יש לתפוס בשתי ידיים ולקחת עליהם פיקוד.
Success isn't just about what you accomplish in your life. It's about what you inspire others to do
כיום, אחרי כמעט שנה בתחום, אני מאמנת קבוצות ואימונים אישיים.
גיליתי מחדש את עולם הספינינג (אחרי 12 שנים) והיום זהו אחד התחומים האהובים עלי.
הן כמאמנת והן כמתאמנת זהו אחד האימונים ש"מעיפים" אותי.
אני נחשפת למוסיקה שלא חשבתי שאי פעם אשמע מבחירה,
אני יושבת שעות על מערכי שיעור והכנת מיקסים ונהנית מכל רגע, שלא לדבר על האנרגיות והתחושות המטורפות שמציפות אותי בכל אימון מחדש,
אין לזה מחיר!
הפידבקים והתגובות ממתאמנים בסוף אימון הם ה-כ-ל עבורי.
ברגע שוכחת את החששות שעדיין קיימים, את הקשיים שלפעמים נקרים בדרכי ויודעת שבחרתי נכון! הלב שלי פשוט מתמלא.
בנוסף מצאתי חיבור משמעותי לאימונים פונקציונאליים: עבודה על כל הגוף בדרגות קושי שונות שמשפרת את כל מרכיבי הכושר הגופני וחיי היומיום.
לצד אימוני הסטודיו קיימים האימונים האישיים, חייבת להודות שיש בליבי מקום מיוחד עבורם.
עד שלא התחלתי לאמן לא הבנתי כמה ערך מוסף וכמה השפעה יכולה להיות לי על חייהם של אחרים.
מלבד האימון עצמו אני לומדת את הצרכים וקשובה למתאמנים ונוצר קשר
וחיבור מופלא שאין שני לו, אני צועדת לצידם לכל אורך הדרך לשינוי (כנראה שלא סתם מרבית המתאמנות שלי הן כיום גם חברות).
חשוב לי להמשיך ולהשפיע על אחרים כמו גם ללמוד, לקבל, ולהיתרם מהם.
אם אני מסתכלת על עצמי מהצד היום, אני חשה עבור עצמי גאוה.
אולי אפילו אשפשף את עיניי לראות שאיני חולמת. אם היית אומרת לי לפני זמן לא רב שככה יראו החיים שלי היום
סביר להניח שהייתי פוסלת וצוחקת לאור המחשבה הכל כך לא מציאותית הזו…
אני לא מאלו שידעו "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה". גם כשהייתי "גדולה" לא ידעתי לענות על השאלה הזו.
The body achieves what the mind believes
יש לי הורים שאני מאחלת לכל אחד ואחת. אהבה ללא תנאי, נתינה והשראת האמונה בי, שאני יכולה.
הורים שבזכותם ובגללם אני מי שאני.
אבא שלי תמיד היה ויהיה המודל שלי, הגיבור, הכל!
בזכותו אני מעיזה ומנסה, מתרוממת גם כשקשה ואף פעם לא מותרת לעצמי. אמא שלי מפרגנת עד השמיים,
בעלת הלב הכי רחב שיש ונמצאת תמיד שם בשבילי.
יש לי חברים ישנים וחדשים ואני מוקפץ באהבה, השראה, פרגון ודרבון.
מאוד כיף לקבל פידבקים ותגובות מאנשים מהעבר שצופים מרחוק, וירטואלית.
הודעה ממישהי מבית הספר היסודי, תגובה מקולגה לשעבר, פרגון מחברת ילדות רחוקה,
בקשה לעצה מחבר מהצבא ועוד. אלו עוד רגעים יקרים מפז שמחזקים אותי ואת הבחירות שלי.
אני מרוצה מהמקום אליו הגעתי בזמן יחסית קצר, בכל זאת מרחפת מעליי עננת העתיד…
כיום, מבחירה, אני מתרכזת בהווה. מתקדמת, לומדת, מתמקצעת עוד ועוד ותוך כדי ממשיכה לחלום ולממש ויש לי עוד חלומות רבים.
והשמיים… הם הגבול.
אני אוהבת ציטוטים ומשפטי השראה.
הם מלווים את חיי היומיום שלי- תלויים לי על הקירות, פותחים כל פוסט שלי ברשתות החברתיות, מקועקעים עליי
ובעיקר מתנגנים אצלי בראש ומובילים אותי קדימה.
האהובים עלי במיוחד הם אלה ששזורים בפוסט….
© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: חן רסקין תמונה: חן רסקין
כתיבת תגובה