ממרום 72 שנותי.
אני מאמינה שכל שלב בחיים, הוא שלב מתאים להתחיל בפעילות ספורטיבית.
התמדה היא שם המשחק!
סיפור החיבור שלי לעולם הספורט מתחיל בגיל 57.
בעודי אימא לשלושה ילדים בוגרים בני:..27, 25, 20…
בעלת תפקיד בכיר בשירות הציבורי, וחברת הנהלה של משרד הבינוי והשיכון, כשעל כתפי עול כבד של ניהול אגף מערכות מידע.
עד גיל 57 השתכשכתי בבריכה ובים בסגנון חזה, ריצה לא הייתה כלל בלו"ז, ואת האופניים הכרתי כילדה.
אני לא זוכרת שהייתה לי איזו שהיא אידיאולוגיה כזו של בטלנים, אבל… בפועל רצתי אחר היומיום: עבודה, בית, ילדים, הרי תמיד יש תירוצים לחוסר בזמן.
חוויתי בחיי טראומות רבות, בעיקר בעיות רפואיות של בני משפחה קרובים,
היה לי ברור שאני לא נותנת להן להשפיע עלי, ולסחוף אותי לדיכאון או להתעטף בגלימת הרחמים העצמיים.
סעדתי תקופה ממשוכת את אחי שהיה צעיר ממני ב-5 שנים, וחלה בגיל 15 בסרטן.
שנים ספורות לאחר מכן חלה גם אבי בסרטן כשאני לוקחת על עצמי את כל הטיפול בו, הוא נפטר בהיותו בן 62.
אבי היה ספורטאי (נהג מרוצי אופנועים) בין המובילים באירופה עד למלחמת העולם השנייה.
קיבלתי את האירועים הללו כחלק מצירופי מקרים אפשריים בחיים, ורוב הזמן חייתי בתחושה של שביעות רצון.
עד לאותה התקופה (בה לקיתי בסינדרום ורטיגו, בעודי בת 57) , לא הכרתי את המונח "טריאתלון".
אני זוכרת את הרגע הזה, בעודי יושבת בסלון ביתי, על הספה, וצופה בטלוויזיה בתכנית, שבה מרואיינת אישה מרשימה, צעירה ממני בשנתיים, עושה "טריאתלון"…..
משהו שם קסם לי, האיר אצלי נורה שהייתה כבויה, נדלקתי על הרעיון!
שמה ז'נט איגרא, שהייתה בזמנו אשתו של יואב איגרא, אדריכל מלון הרודס באילת.
לא ברור לי עד היום מה הדליק אותי אבל זה קרה.
החלטתי שגם אני אעשה טריאתלון: שחייה, רכיבה על אופניים, וריצה, כל הפעילויות ברצף.
לאחר החלמתי (סינדרום ורטיגו), רכשתי לי אופניים (בתקווה שאני עדיין זוכרת לדווש), ויצאתי לדרכים חדשות:
התאמנתי לבד על פי ההיגיון שלי שבהחלט לא היה מקצועי…
האימונים שהתאימו לי באותה תקופה היו אינדיבידואלים, כי הלו"ז שלי היה מאוד לא קונבנציונלי:
ברוב הימים סיימתי לעבוד בשעה 22:00, ורק אז יכולתי להתפנות לאימונים,
מה שבהחלט לא מתאים לרוב האנשים, ובעיקר כי לא הייתי מודעת לחשיבות "תורת אימונים" וכן לא הכרתי קבוצות ו/או בודדים שמתאמנים ל"טריאתלון".
ואז נרשמתי לתחרות טריאתלון נשים בהרצליה!
התחלתי להתחרות בגיל 58 הזמן שחלף בין הצפייה בראיון הטלוויזיוני לבין תחרות הטריאתלון היו חודשים ספורים.
באותה תחרות עשיתי את כל הטעויות האפשריות, ואם היו עושים תחרות "פשלות"… ללא צל של ספק הייתי זוכה במקום הראשון!
הטעות הראשונה הייתה שרכשתי אופני הרים ולא אופני כביש.
רציתי לשבת זקופה על האופניים , וחשבתי שזה ממש לא משנה על איזה אופניים רוכבים.
בדיעבד הסתבר שזה הבדל של שמיים וארץ, אבל כבר השקעתי סכום כסף נכבד שלא רציתי להפסיד,
כך יצא שהתחריתי על אופני הרים במשך שנתיים עד שרכשתי אופני כביש יד שנייה.
טעות נוספת הייתה שחשבתי שבין הים לאופניים אפשר להחליף בגדים דהיינו: להוריד בגד ים וללבוש חזיה ובגדי רכיבה.
בתחרות הסתבר לי ששטח ההחלפה פתוח לכל, ואני צריכה להתפשט ולהתלבש ליד כולם.
הטעות השלישית הייתה שאת מספר החזה שהיה צריך לחבר על הגב באופניים, חיברתי על החזה,
מה שגרם לכך שבעלייה על האופניים הייתי צריכה להוריד את החולצה ולהעביר את מספר החזה לאחור וכך גם במעבר מרכיבה לריצה…
במקום להתייאש מגודל ועומק הטעויות… קרה דבר הפוך לגמרי, התלהבתי בצורה יוצאת דופן, והחלטתי להירשם לעוד תחרות.
ומאז ועד היום 14 שנים ברציפות, אני מתמידה, ומגלה משנה לשנה שאין כמעט גבול ליכולות,
למרות שיש פציעות בדרך (ריסוק הברך בסקי), ומחלות אחרות, אני מתמידה ומתמידה ואף מפעם לפעם מעלה את הרף.
במקביל להתפתחות שלי, ענף הטריאתלון התפתח מאוד.
בתחילת דרכי בטריאתלון היו מגיעים לתחרות בסביבות 200 מתחרים ובשנים האחרונות ברוב התחרויות משתתפים מעל 1000 ספורטאים.
התחום הזה סוחף הרבה אנשים ומלהיב צעירים ו מבוגרים, וגם לא מעט ילדים.
זהו ספורט מאוזן שיש בו שחייה (שמאריכה את השרירים), יכולות טכניות של רכיבה ו ריצה שמאפשרת להביא לידי מיצוי עבודת לב ריאה.
ההשתתפות בתחרויות מגדירה עבורי אתגרים ויעדים וגורמת לי לחדד, ולמקד את האימונים.
התחרויות בין השאר מוכיחות לי שאני במידה מסוימת, אפילו משפרת ביצועים – למרות העלייה בגיל והצפי לירידה בהישגים, אני מצליחה לשמור על תוצאות דומות!
התמדה היא שם המשחק!
בתחילת הדרך התחריתי במקצי "ספרינט" – 750 מטר שחייה בים, 20 ק"מ דווש על אופניים, וקינוח של 5 ק"מ ריצה.
כל אחד יכול כבר אמרנו?
אחרי שנתיים העזתי, והכפלתי את המרחקים.
התחלתי להתחרות במקצים "אולימפיים" – 1.5 ק"מ שחייה בים, 40 ק"מ דווש באופניים, וקינוח ב-10 ק"מ שחייה.
לאחר עוד כמה שנים, התחלתי לרוץ חצי מרתון, ולאחר שנוכחתי כי גם זה אפשרי, התחריתי בגיל 68 במרתון שלם!
ולהשלמת ניסיונות הרמת הרף השתתפתי בתחרות של חצי איש ברזל באילת.
חצי איש ברזל באילת הינה תחרות בתנאים קשים בשל מסלול האופניים שכולל עליות מרובות ותלולות.
בתחרות חצי איש ברזל שחיתי 1.8 ק"מ בים של אילת, המשכתי ברכיבת 90 ק"מ אופניים, וקינחתי בחצי מרתון – 21.1 ק"מ ריצה.
מה עוד היה לנו?
חוצה ישראל באופניים, מדן ועד אילת ב-3 ימים ברציפות.
רכיבת אופניים מתל אביב לשדה בוקר בשבת אחת – 180 ק"מ, למען ילדי בית השאנטי
ריצת שליחים מהר לעמק – מקלעת נמרוד עד תמרת, ברצף
השתתפות בנבחרת ישראל במכביה בשנת 2013 ומקום ראשון בקבוצת הגיל שלי
השתתפות באליפות אירופה בטריאתלון שהתקיימה באילת בשנת 2012 – מקום שלישי בקבוצת הגיל שלי
טרקים בארץ ובחו"ל בתנאי לינה באהלים, לפעמים בתנאים קשים מהנים ומלאי עניין.
ואם תשאלו אותי עד מתי?
אין לי תשובה לשאלה זו…
מה שברור לי שככל שאני מתמידה בפעילות גופנית שעושה לי שמח,
בריאותי ויכולותיי נשמרים טוב יותר, ולכן אני לא רואה סיבה לעצור.
הפעילות הספורטיבית, היא זו שמהווה את הבסיס היציב של חיי,
ומאפשרת לי לעסוק וליהנות מפעילויות נוספות: הצגות, קונצרטים, סרטים, "נשים עושות שלום" (לו יהי),
משפחה, נכדים, וחברים, מבלי להזדקק לתרופות וטיפולים כאלו ואחרים, שבני הגיל השלישי נדרשים להם.
"נפש בריאה בגוף בריא" איננה רק אמירה, היא המציאות! וכמו שנאמר: בכל גיל אפשר להתחיל!
© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: עדנה גביש, תמונה:עדנה גביש
היה ממש כייף ומרגש לקרוא!
את פותחת אופק מסקרן
כל הכבוד!