אני יעל תדמור, בת 41.5, אם חד הורית לשני ילדים מקסימים: ליה בת 10 ועידו בן 8, המאובחן באספרגר- לקות הנמצאת על הרצף האוטיסטי,
בעלת תואר בחינוך ותעודת הוראה עם התמחות בהיסטוריה.
אני מתגוררת בטבריה ביחד עם אמי, ללא עבודה קבועה כרגע,
עוסקת בתכשיטנות ולפני כחודש הקמתי את "תכשיטי לידו".
בעתיד הקרוב- מאמנת אישית לתזונה וספורט,
ובזאת אני מצהירה על הייעוד שלי להפוך את האנשים ובעיקר הילדים לבריאים יותר ושמחים יותר.
ניכנס לרגע למנהרת הזמן….
נחזור 30 שנה אחורה, כשאני קיבוצניקית בביה"ס היסודי, בשיעור ספורט.
המורה להתעמלות מודדת זמנים לריצת 60 מטרים. לא 100 לא 400 וגם לא 1000. 60! מטרים.
ואני מסרבת בכל תוקף!
כי "אני לא יכולה לנשום ומגרד לי בכל הגוף כשאני רצה".
כן… בתור ילדה שנאתי לרוץ.
הייתי מתעמלת מוכשרת וביליתי באולם ההתעמלות יום ולילה, אבל שנאתי לרוץ.
עברו להן השנים… עזבתי את הקיבוץ, התחתנתי, ילדתי את שני ילדי,
התגרשתי ועברתי כברת דרך מאתגרת במיוחד (שייך לסיפור אחר).
כחודש לאחר הולדת בני עידו נרשמתי לחדר כושר, והקפדתי ללכת כמעט כל יום.
המטרה כמובן להשיל את עודפי הלידה.
בחדר הכושר היו הרבה אופציות כולל מסילת ריצה ואני בחרתי לעלות רק על ה"סטפר."
במהרה חברתי לצוות המדריכים, ואחד מהם נהג אז להראות לי תמונות מכל מיני מרוצים שבהם השתתף
וכל פעם אמר לי "את חייבת להתחיל לרוץ ולבוא איתי למרוץ של 10 ק"מ"…
הכרזתי שמקרה כזה לא יקרה, והוכחתי לו שנורא קשה לי על הליכון, ובטח זה זוועתי עבורי לרוץ.
התחלתי עם 30 שניות ריצה. ו 4.5 דקות הליכה…
במשך רבע שעה, ואז חזרתי לסטפר האהוב והמוכר שלי.
עם הזמן התחלתי להגדיל את זמני הריצה ועדיין לא אהבתי לרוץ.
חזרה למנהרת הזמן…
עברתי פרידה וגירושין לא פשוטים, מלווים במהמורות נוספות שבעקבותיהן עברתי להתגורר עם אמי בטבריה.
הדבר הראשון שעשיתי היה להירשם לחדר כושר.
הדבר השני היה להתחיל לעבוד שעות ארוכות במקום העבודה.
הייתה זו עבודה פיזית כולל שבתות וחגים וערבים,
על הספורט לא ויתרתי!
מידי שנה, בינואר, מתקיים בטבריה "מרתון טבריה".
זהו מרתון מאוד נחשב (בכך זאת מדובר ב"אליפות ישראל" במרתון) מעולה לתוצאות, שאליו באים מכל העולם.
בשנתי השנייה בטבריה יצא לי להיות נוכחת בעיר, ראיתי את כל "המרתוניסטים" האלו לבושים בבגדי ספורט שווים,
עטופים במין נייר כסוף מוזר כזה, ועל צווארם מדליה עצומה ומבריקה…
אז נפל אצלי האסימון…
"אני רוצה גם"…
אבל הלו…. מה זה רוצה? מי את בכלל ש"רוצה לרוץ" את הרי שונאת את זה….
המשכתי בשגרת האימונים והתחלתי איכשהו לעלות שוב על המסילה… אז עוד לא העזתי לרוץ בחוץ.
מפה התחלתי בעצם לסלול את הדרך לעבר המטרה גם אם עדיין הייתה בתת מודע שלי.
בקיץ 2013 עשיתי הפסקה קלה עם הספורט, עד ש…חברה טובה שאמרה לי "פשוט תצאי כבר לרוץ".
הצטרפתי לקבוצת ריצה שפעלה אז בעמק הירדן.
התחלתי עם האימונים.. אלו היו הריצות הראשונות שלי בחוץ. משהו כמו 5 ק"מ…
בקבוצה הכרתי חברה נוספת שזרקה לי "בא לי לרוץ 10 ק"מ… נרשמתי…"
לא יודעת מה עבר לי באותו הרגע בראש, נרשמתי גם.
זוכרת עוד שאמרתי שאם כרטיס האשראי יעבור סבבה…. אם לא, אז כנראה "זה לא בשבילי".
התשלום אושר בהצלחה וכך מצאתי את עצמי בלי הכנות מרובות למרוץ 10 ק"מ הראשון שלי.
ואחרי ריצה מאושרת ומרגשת סיימתי אותו בזמן מדהים עבורי- שעה ו-6 דקות.
ברגע שחציתי את קוו הסיום ועברתי מתחת לשער הענק הזה, אני מבינה שמעתה והלאה חיי לא יראו אותו הדבר.
תחושת ההישג והניצחון הייתה אדירה,
והמחשבה העיקרית הייתה "אוקי, אז מה עכשיו? איך אני מתקדמת הלאה?" משהו בפנים זעק "אני רוצה עוד"!
מאז עברו כמעט 4 שנים, שמתוכן עשיתי 3 מרתונים וחצאי מרתונים.
להם מלווה אורח חיים בריא תוך הקפדה על תזונה נכונה.
אני מקפידה לעבוד לפי תכנית אימונים מסודרת ולא להסתער בצורה לא מבוקרת על כל מרוץ.
והיום… היום הריצה עבורי היא אוויר לנשימה,
המקום הפרטי, האישי שלי שבו אני יכולה להוציא את כל השלילי החוצה
(כי מי ב 5:00 בבוקר שומע אותך מקללת בקולי קולות את הבחור שעצבן אותך ערב לפני ) ולהתנקות.
זהו המקום בו נרקמים חלומות לעתיד, בכל תחום בחיים (אפילו עיצוב חדש לתכשיט)
המקום בו אני מבררת מי אני ומה אני רוצה לעשות ולוקחת החלטות.
זהו המקום בו אני שואבת ביטחון לעתיד.
המקום בו אני לומדת לאהוב את עצמי.
המקום בו אני מעצימה את עצמי.
המקום בו אני סופגת אנרגיות חיוביות.
אני חוזרת הביתה מוטענת בשפע של כל טוב, כמעט תמיד מצוידת עם תמונת זריחה בנייד.
וכשאני קצת עצבנית הילדים שלי אומרים לי "אמא צאי לרוץ"…. כי הם יודעים שזה עושה לי טוב…
הריצה בעיני היא דרך חיים וגם דרך לחיים.
היא מסע ארוך שלא נגמר, שבו אני לומדת על עצמי כל הזמן.
הסיפור שלי בתחום לא נגמר.. הוא רק מתחיל…
אני בטוחה כי יש לי עוד הרבה מה לעשות, עם חוויות חדשות ומעניינות.
לסיום טיפ ממני – צאו לרוץ. אל תוותרו.
אם לא רצתם אף פעם ונכנס לכם ג'וק, זה נפלא.. אך עשו זאת בהדרגה ובבקרה, גם אם מדובר בהתחלה בהליכות.
אם אין לכם נעלי ספורט- לכו תקנו.
אם יש ברשותכם נעלי ספורט ואתם לא בטוחים- הניחו אותן ליד הדלת.
כשכל יום תעברו ליד תראו אותם ותיזכרו…
זה יניע אתכם לנעול אותן ולצאת לדרך.
לפייסבוק של יעל
© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: יעל תדמור, תמונה: יעל תדמור
כתיבת תגובה