אני ילדה-נערה-בחורה-אישה מאוד מבלבלת.
מצד אחד אני נראית טיפיקלית למקום ממנו הגעתי… שמנמונת (מה שקוראים לו "מלאה")
אני לבנה כמו דף נייר, יש לי תסרוקת בנאלית שאני לא משנה כבר שנים,
אני לבושה בדרך כלל פשוט, משקפיים, ציפורניים ואיפור מאוד עדינים
וכל מה שמאפיין מראה של "מורה" בהווה עם עבר חנוני,
למרות שיש לי קעקוע קטן בכתף שנעשה עוד כשקעקוע נחשב וואו.
הייתי מופתעת מהצד היצרי שלי,
שמתבטא בדרך כלל במחול, וגם בחיים,
במיוחד במקומות שבהם רציתי שיראו אותי מעבר, בעיקר במקום שחשתי שדרוש בו צדק.
הייתה לנו בשנות השמונים בלטה שקצת התנדנדה בסלון,
אהבתי שעות להתנדנד עליה תוך שמיעת מוזיקה
כשהייתי בגן חובה הייתי בחוג תנועה ומוזיקה ובכיתה א' כמו רוב הילדות רשמו אותי לבלט.
בשנים הראשונות הלכתי כי היה צריך, לא חשתי איזו תשוקה עזה.
אני לא מגיעה ממקום בו שידרו לי שתנועה זה משהו הכרחי.
ההפך. ספורט בבית ספר היה המקום היחיד שלא חייבו אותי להיות טובה.
אני באה ממשפחה מלומדת שבה הלימודים הם קודש קודשים, וכמובן לימוד בכלי נגינה.
אז למה ריקוד? "שתזיז את עצמה קצת"…
שתהיה רקדנית?…
פחחח… את העתיד שלה היא צריכה לבחור מבין הפקולטות בטכניון.
בכיתה ד' למדתי אצל מורה צעיר, שהוא כיום כוראוגרף בעל שם ומנהל להקת קמע – איש יקר בשם תמיר גינץ'.
היה בו עירוב לא יאמן של איש סימפטי ובדרן עם פרפקציוניסט נוקשה שדרש שריקוד סוף שנה יהיה שלמות.
עד אז לא חוויתי כזו עבודה קשה.
הרי הקהל בכל מקרה, שהורכב ממאה אחוז הורים וקרובים, היה יכול להכיל ריקודים לא מושקעים ואומר שזה "מושלם".
תמיר דרש מהקבוצה להיות הכי טובה שיש.
זה בא לידי ביטוי בחזרות מסיביות ומתישות תחת איש שלא התעייף מ"לנקות" את התנועות שוב ושוב.
פחדתי.
חשבתי שביום המופע הוא יעשה לנו פרצופים כשנרד.
למרבה ההפתעה אחרי המופע הוא חיבק את כולנו ואמר "הייתם נהדרות".
בחופש שבין ד' לה', הרגשתי איך השוני מתחולל בי.
מצאתי את עצמי רוקדת לעצמי,
משחזרת תנועות,
מסתכלת על מופעי ריקוד
התאהבתי בריקוד.
רקדתי פורמלית פעמיים בשבוע בלט ופעמיים במסגרת אחרת: ריקודי עם ולא פורמלית כמעט בכל רגע פנוי.
במשפחה שלי לא חיבבו את שאיפותיי להיות רקדנית,
כל עוד הייתי תלמידה טובה הסתפקו בהערות: "נו, יעבור לך, הרי לא תהיי רקדנית, אין בזה כסף… זה לא אקדמי…",
אני לא הקשבתי, שידברו, אני אראה להם שלא.
כל הביטחון העצמי שלי הגיע מהריקוד.
בכל מקום אחר הייתי ילדה חנונית מפוחדת,
כשרקדתי לא ראיתי בעיניים.
ואז התחלתי לפרוץ החוצה.
הופעתי לראשונה הופעת סולו. התקבלתי למת"ן.
ראיתי את עצמי הולכת ללהקה וכיתת מחול בתיכון ומתפתחת…
בום!!!!
נפצעתי קשה בתאונת דרכים, פגיעת ראש וצוואר.
המעבר הטראומטי, ממי שעשתה שפגט באוויר למישהי מרותקת לכיסא גלגלים, היה בלתי נתפס.
אימי היקרה אמרה לי אמירה שכעסתי עליה שנים, היום אני יודעת שזה היה מבלבול ורצון טוב לנחם – שהוביל למקום רע:
"טוב נו, ידעת שלא תהיי רקדנית בלי קשר…"
אני לא אהיה רקדנית? באמת? כשהחלמתי החלמה פיזית מיהרתי להירשם לג'אז.
כמו שהחלמתי פיזית ונעמדתי על הרגליים, לאט לאט אני אחזור לכל הסגננות שרקדתי.
בום!!!
לאחר חמש דקות לא היה לי אוויר.
ההתנשפויות החוזרות גרמו לי "לשבור את הכלים ולא משחקים".
התאבלתי.
הרגשתי שהקרקע נשמטת תחת רגליי.
ניסיתי למלא את עצמי בתחביבים אחרים – פורמליים (כתיבה, דרמה) ולא פורמליים
ניסיתי לשכנע את עצמי שזה נכון לי, הגוף והנפש שלי אמרו אחרת.
זה בא לידי ביטוי בירידה בלימודים ובהתנהגות אימפולסיבית.
מצד שני, במקומות שיכולתי להראות שרידים ממש שנשאר לי … הבלטתי את זה.
יוצאים למועדון? יש מסיבה? מיכל במרכז.
נכון, אין שפגטים באוויר – אך הצלחתי לשמר שליטה מעולה באגן, בבית החזה ובכתפיים,
המקומות האלה סיפקו לי מעט מהאוויר שנלקח ממני אחרי התאונה.
עד ש… עד ש….זה הפך למכשיר ללכידת תשומת לב.
זה הפך למזויף.
הריקוד, בשילוב בגדים חושפניים, הפך פתייני ומלא מניירות.
לא הצלחתי ליהנות ממנו הנאה שלמה.
בגיל 17 התגלתה אצלי מחלת מעיים, קרוהן.
במשך ההחלמה נטלתי קורטיזונים והשמנתי מאוד.
איפה אני ואיפה ריקוד??? לצבא כמובן לא התגייסתי.
בגיל 19 נפרדתי מחבר שהיה איתי שנתיים וקרה לי משהו שקורה בד"כ אחרי פרידות –
התחלתי לרזות, שיניתי תסרוקת, ועשיתי לעצמי רשימת דרישות מהחבר הבא
חוץ מזה שיהיה מבוסס, חתיך הורס, רחב לב ורחב ארנק – שירקוד כמו ריקי מרטין.
שנוכל ללכת לחוגי סלסה, שהתחילו לפרוח אז, ונצמיד אגנים והוא יעשה לי סיבובים והשכבות.
התחלתי ללכת לחוגי סלסה לבדי ורקדתי עם בני זוג מזדמנים.
אף אחד לא עשה לי "את זה".
את מי שהיום בעלי פגשתי בצ'ט תמים (של שנת 1998, בלי אפשרות לשלוח תמונות, לברר מי זה בפייסבוק ועוד… ICQ עוד לא פעלה).
הוא התאים בול לצ'ק ליסט שלי… מלבד הריקוד…
הדבר הפעוט הזה שהיה חסר בצ'ק ליסט תסכל אותי,
ניסיתי הרבה מניפולציות, כולל את הגדולה מכולם – ריקוד סולו זוגי מעוצב כוראוגראפית בחתונה שהגיעה 4 שנים אח"כ.
בן זוגי יוצא צבא, ונקט באסטרטגיה לוחמה פסיכולוגית מדהימה ; הוא הסכים ישירות.
הלכנו חצי שנה לשיעורי ריקוד.
למרות שראיתי שהוא לא מתחבר עד סובל … הייתה לי התקווה שהוא יתחבר לזה ונמשיך אח"כ כתחביב משותף.
לאחר החתונה, בה הפיל את הלסת למשפחה שלו, אמר לי:
"עשיתי מה שביקשת למענך, ידעתי שאת מאוד רוצה את זה, אבל התחתנת איתי, ואני לא אוהב לרקוד, לא מתחבר.
אני באתי למענך ועכשיו תבואי למעני".
אז… בגיל 23, שנה שלישית בתואר במדעי החברה שעניין אותי אבל לא משך אותי לעסוק בתכניו אח"כ – הווה אומר לעבוד במשרד,
הייתי מתוסכלת.
על מי אטיל את התסכול? על המשקל כמובן. איזה שמנה אני.
אז התחילו חדרי הכושר לפרוח.
נרשמתי לאחד כזה, ונשאבתי.
פתאום כושר גופני, לאחר שלא עסקתי בו פורמלית מגיל התאונה נראה שונה.
נשאבתי אליו.
היה לי טוב, אבל לא מושלם.
רזיתי, התחטבתי, עם גוף שלא היה לי מלפני התאונה סיימתי קורס הדרכת כושר ובריאות בוינגייט.
ריקודי בטן???
בתחילת שנות ה-2000 התחילה הפריחה של הזמר המזרחי הפופי.
מה שידעתי לרקוד היה "ריקודי בטן סטריאוטיפי קצת יותר אסתטי מבדרך כלל",
כזה שחושבים שהוא "ריקודי בטן", עם המון תנועות גדולות בידיים וברגליים.
הוא היה טיפה יותר אסתטי בגלל התודעה שלי לתנועות אגן וחגורת כתפיים.
נהניתי מאוד לרקוד דברים כאלה באירועים, לא היה לי אומץ לגעת בזה מעבר, בטח לא להפוך את זה למקצוע.
אבל התשוקה שבי בערה מתחת למעטה "הילדה הטובה".
בפורים הוזמנתי למסיבה במקום שבו שכרתי אולם להפעלת הסדנאות.
כיום אני חושבת שלא במקרה אלתרתי תחפושת של רקדנית בטן,
כנראה רציתי שהתחפושת תחשוף את האני האמיתי שבי וזה עבד.
מצאתי את עצמי מצטרפת לתחרות התחפושות, נותנת "הדגמה", לא זוכה אומנם בתחרות עצמה,
אבל זוכה לרקוד עם מנהל קנטרי, שזכר את ריקודיי לאחר מכן, וביקש ממני חודשיים אח"כ למלא מקום של המורה לריקודי בטן.
"אני אני… אה… לא יודעת ללמד ריקודי בטן… אני גם אה… לא רקדתי אף פעם ריקודי בטן במקצועי…"
"זה בסדר, אני רואה שאת יודעת מספיק. קדימה. בואי".
לשיעור הראשון הגעתי עם טו מאץ' כנות.
שעה לפני השיעור הלכתי לקנות דיסק של מוזיקה לריקודי בטן.
כשעליתי על במת המדריכים אמרתי את מה שאמרתי לו פלוס: "אני בכלל מדריכת כושר אבל באתי למלא מקום ואני מקווה שתהנו…"
מצאתי את עצמי יוצרת את עצמי יש מאין.
כאחת שרקדה בלט אין דבר כזה שלתנועה מסוימת לא תהיה עמידה ולא יהיו כללים ברורים.
הרגשתי שהמקום הריק מתחיל להתמלא.
הפידבקים הטובים שקבלתי עוררו אותי.
בשנתיים הראשונות למדתי ולימדתי במקביל.
ידעתי שמה שחסר לי עתה זו השלמה פורמלית של הדרכה.
לאחר לידת ביתי הבכורה, נרשמתי להכשרת מורים למחול מזרחי בוינגייט:
אצל אלינא פיצ'בסקי ופיפי נס, שתי המורות לחיים שהיו לי.
את עבודת הגמר הקדשתי לחקר השפעת המחול המזרחי על תפקוד רצפת האגן בקרב נשים בוגרות,
מסקנתי הייתה שנשים בגירות המתרגלות מחול מזרחי באופן קבוע מקטינות את הסיכונים לסבול מפתולוגיות ברצפת האגן.
הוזמנתי לתוכנית בוקר להצגת מסקנותיי.
שם הופעתי כמו רקדנית בטן מצויה בלשון סגי נאור: עם חולצה מכופתרת ושיער אסוף.
רק העגילים הגדולים יכלו להקשר איכשהו לסטיגמה של "איך נראית רקדנית בטן".
לא הייתי מוכנה למצב בו המנחים יאתגרו אותי ב"בואי תדגימי" אבל עמדתי בזה בכבוד.
במהלך השנים בהם יצא לי ללמד נשים וילדות מכל מיני מקומות.
פתחתי "סטודיון" משלי בביתי בו אני מלמדת בקבוצות קטנות ומיישמת למעשה את מה שאני חושבת שראוי לתת בשיעורים אלה:
את האמונה בגוף, שהוחזרה לי כשראיתי שאני מסוגלת לרקוד א.ע.פ. כן…
ריקוד שממלא אותי באושר, מאפשר לי לבטא את עצמי,
כשאני רוקדת אני בתוכי, מתענגת, לאט לאט התנתקתי מנרטיבים מאולצים להראות כך או אחרת.
אני מסוגלת היום לרקוד בבגדים הכי פשוטים וללא איפור ויודעת שהריקוד יעשה את שלו.
ריקוד בטן זהו ריקוד שונה לגמרי ממה שרקדתי בילדותי, בוגר יותר, מתאים לגוף של אישה,
ריקוד בו אני משלימה עם יכולותיי ומראה כי מה שנותר בי הוא הרבה יותר ממה שחשבו ונתנו לי לחשוב.
אני מקפידה על טכניקה, בו זמנית אני מרשה לעצמי להשתטות, לצחוק, לעשות פרצופים; מתוך שחרור עצמי טוטאלי.
בשנים האחרונות אני מלמדת גם בנות עם צרכים מיוחדים ופונה ללימודי תרפיה בתנועה.
אני רואה במחול מזרחי כלי תרפויטי לכל דבר ; אני רואה בו הכלה שלמה של גוף ונפש.
כמעט כל אחת שתרפה מ"רקדנית אני לא אהיה" תגלה בריקוד דברים שהיא לא ידעה בעצמה.
אין אישה שלא יודעת לרקוד ריקודי בטן, יש אישה שלא יודעת שהיא יודעת לרקוד ריקודי בטן.
כשאני מביטה לאחור, אני מזהה שהמתח שאחז בי במשך כל השנים – נרפה ונרפא.
אני לא מרגישה צורך להוכיח לאף אחד שום דבר.
© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: מיכל שפונד כספי, תמונה: למיכל שפונד כספי
כתיבת תגובה