המקום ה"שחור" שלי / ליאת אברהמי

לא ניסיתי להיות פנומנלית, לא החלמתי מאיזושהי מחלה, גם לא עברתי משבר או טלטלה גדולה.

לפעמים, בדברים הטובים באמת בחיינו, אנו נתקלים ממש במקרה.

רוב הזמן כנראה שלא נדע לזהות את זה… אם היית נתקלת באהבת חייך ברחוב, היית יודעת?

כנראה שלא… כך בדיוק התרחש כשהכרתי את ה"קרוספיט".

את הקרוספיט הכרתי בתקופה יציבה בחיי, אחרי סאגות של משברים וחיפוש עצמי,

הייתי סוף כל סוף במקום יציב ובטוח, ידעתי מה אני רוצה ולאן אני הולכת.

החיים שלי זרמו בקצב שאני הכתבתי להם.

התקופה הזו הייתה אמורה להיות עבורי, איזושהי פאזת מעבר, תקופת חיזוק בין מרתון למרתון.

כן, רצתי ריצות למרחקים ארוכים, אפילו שלא הייתי מאד טובה בזה,

אהבתי את מה שזה ייצר עבורי ;

מקום נוח שבו הצלחתי לעשות סוג של mental shutdown כדי להתאוורר ולמלא מצברים.

מאותו מקום נוח ובטוח, כשהלכתי לי יום אחד ברחוב, ממש ככה, נתקלתי באהבת חיי הספורטיבית.

בניגוד לאהבת חיי האנושית (אותו כנראה עדיין לא פגשתי עד לכתיבת מילים אלו),

הרגשתי ישר זוהי אהבה ממבט ראשון.

כמו באהבה אמיתית, ובניגוד לכל מה שחוויתי לפני, הכל הרגיש שם נכון ממש מהתחלה:

טווחי התנועה, האתגרים הגופניים, קשת היכולות הספורטיביות שנאלצתי להתמודד איתן,

המגוון האינסופי של התרגילים והמיומנויות שצריך לתרגל ולדעת, מסת השריר שהלכה וגדלה

ובעיקר מה ששבה את ליבי, היה הפן המנטלי ה"אגרסיבי משהו" שהעיסוק בספורט הזה אילץ אותי לפתח.

שלב ההתאהבות חלף לו ואחריו הגיע שלב ההיקשרות, שהעצים את התחושות.

ככל שהייתי מיומנת מספיק כדי לפגוש את המקום ה"שחור שלי": זה מקום שקשה להגיע אליו לבד,

כי כמו בכל מערכת יחסים, יש לגוף ולנפש מגננות והגנות אוטומטיות שמגינות עלינו מכאב שעומד להתרחש.

ברגע שבו "לוויתי" לאותו מקום "שחור" , מקום בו את נמצאת באיזושהי נקודה שבה את מוכנה לפרוש,

לוותר, להפסיק את הכל, שם למעשה מתרחש השיפור הפיזיולוגי, בדיוק במקום הזה,

בנקודה המדויקת הזו שבה את נשארת, פתאום את מרגישה ומבינה כמה כוח, עוצמות ותעצומות נפש יש בך.

שם, במקום ה"שחור" את יודעת שאת יכולה להתמודד עם הכל!!!

קרוב לשנה לקח לי לכתוב את המילים האלו.

שקעתי כל כולי בתוך האימונים ודי ניתקתי כל הפרעה חיצונית שיכלה להוציא אותי מהזון הזה.

ככל שהייתי יותר בהתמודדות עם עצמי במקום ה"שחור" הזה,

כך כנראה לא הצלחתי באמת להבין או לכמת במילים את תרומתו האמיתית של הספורט הזה לחיי.

כנראה שרק התמודדות עם טריגר חיצוני שיצר אצלי משבר אמון בעצמי, גרם לי להבין את התרומה המשמעותית של המקום ה"שחור" שלי בקרוספיט.

כבני אנוש, אנחנו חווים משברים על ימין ועל שמאל: חלקם משמעותיים יותר וחלקם פחות.

המשבר שלי הגיע משום מקום, ולחלוטין ללא כל התראה מראש,

כמו טורנדו מתוזמן היטב שהגיע במיוחד כדי לטרוף אצלי את כל הקלפים.

הסיטואציה החדשה הזו שהנפש שלי נאלצה להתמודד איתה,

הכריחה אותי לבצע חשיבה מחודשת על כל מה שחשבתי על עצמי ועל כל מה שהאמנתי בו,

דבר שהביא אותי למקומות פחות טובים עם עצמי ;

אותם מקומות בהם היה לי קשה לגעת, להתבונן, לעצור, להרגיש.

מקום שכנראה לא הייתי מגיעה אליו לבד… בדיוק אותו "מקום שחור" שאני מיטיבה כל כך לפגוש באימונים הסיזיפיים שלי….

ההרגשה הזו של הבחילה הנוראית, הקושי הנשימתי, ההרגשה הקשה בכל הגוף שאי אפשר לשאת יותר ורק מבקשים שזה כבר יגמר.

במקום הזה, עצרתי, חוויתי, כאבתי, התבוננתי, הבנתי!!!

כי כמו בשיפור הפיזיולוגי שנוצר בתוך האימון, כך המקום ה"שחור" שלי אפשר לנפש שלי להתחזק,

להשתפר ולגדול ובעיקר להבין שבתוך כל הרצון שלי להשתפר בפן התחרותי של הקרוספיט,

מצאתי את הכוח שבתוכי להתמודד ולצמוח מכל מקום פחות טוב.

אהבות מגיעות בכל מיני צורות ואופנים.

תאהבי קודם כל את עצמך, ותמצאי את הדבר הזה שיגרום לך להאמין שוב ושוב מחדש

בכוח האינסופי ובעוצמה שיש בך!

לפייסבוק של ליאת אברהמי

© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: ליאת אברהמי תמונה: ליאת אברהמי