אני מעולם לא חשבתי שאגיע לפסגה של הר
למה?
כי פחדתי!
פחדתי מגבהים, פחדתי ממהירות, פחדתי מקור עז, ומחום גבוה.. פחדתי מאי – נוחות, פחדתי מהמאמץ הפיזי עצמו.
ואני הגעתי!
ולא רק שהגעתי לפסגה של הר ; הפכתי את טיפוס ההרים לפעילות יומיומית – קיץ , חורף, סתיו, אביב:
בהרים מושלגים ובהרים פורחים, עם עם קרמפונים, ועם סקי, עם אופניים, ופשוט כך על הרגליים..
פעילות גופנית הייתה שם בכל מיני וריאציות: שחיה, הליכה, ריקוד… שמרתי אותה על גבול הנינוחות…
המאמץ הפיזי, רוב חיי ; פשוט לא היה בשבילי…
יום אחד, אחי הבכור הציע לבעלי ללכת ללמוד טיפוס סלע.. לא היה לי שמץ של מושג מה זה – ברוח שטות החלטתי להצטרף…
וזו אכן הייתה רוח שטות…
הגענו לקיר טיפוס, התחלתי לטפס (ולמרות שהייתי מחוברת לרתמה, ומאובטחת) אחרי 2 צעדים במעלה הקיר ;
קפאתי.. והתחננתי שיורידו אותי חזרה לרצפה.
עליתי שוב, והפעם לא הסתכלתי למטה – והגעתי עוד כמה צעדים יותר גבוה .. אבל שוב קפאתי.. וירדתי כולי רועדת.
במשך שבועות נסענו פעם בשבוע לפחות לקיר טיפוס, ובכל פעם מחדש טיפסתי קצת יותר גבוה,
לימדתי את עצמי טריקים להתגבר על הפחד…
שרתי לעצמי תוך כדי טיפוס כדי להתרכז בזה – עצמתי עיניים בזמן שהורידו את החבל עליו הייתי תלויה באוויר כשהורידו אותי.. ולאט לאט התגברתי על זה
וטיפסתי יותר ויותר גבוה, העלתי את דרגות הקושי של הטיפוס ובשלב מסויים התחלתי להנות…
לאחר תקופה הרגשתי שהתחזקתי, התגברתי, ואני יכולה לצאת ולטפס טיפוס סלע אמיתי בחיק הטבע.
הטיפוס בחיק הטבע – חשף אותי להתמודדויות נוספות ומפחידות לא פחות: האלמנטים בסביבה, הרוחות, מרקם הסלע, הפגישה עם איזור לא מוכר,
שוב – הפגישו אותי עם כל הפחדים שחשבתי שהתגברתי עליהם..
פעמים רבות חשבתי להרים ידיים ולוותר…
לשמחתי החברים ובעלי שהיו שם איתי עודדו אותי להמשיך ואיכשהו על אף ולמרות כל הפחדים, המשכתי לטפס..
זה לא שהפחדים עזבו אותי, זה שלמדתי להתמודד איתם כל פעם מחדש.. לאט לאט, הגיעה נינוחות,
הגיעה ידיעה שיכלה לענות לפחד כל פעם שניסה לשתק אותי.. ידיעה שאני יכולה לעשות זאת..וכן.. גם פעמים שויתרתי.
לאחר מספר חודשים של טיפוס סלע בארץ, והנאה אמיתית משהייה בחיק הטבע, המאמץ והאלמנטים…
נסענו לשני טיולי טיפוס באלפים, טיולים אלו חשפו אותנו לעולם ומלואו של הרים, נופים, אוויר צלול, שקט מופתי ותחושה פנימית מופלאה..
בעקבותיהם טסנו לקנדה, להרי הרוקיז שם החלטנו במשך מספר חודשים, להתמקד בטיפוס קרח, ללמוד סקי,
להתעמק בטיפוס סלע, אופני הרים וטיפוס הרים..
בילינו שם כמעט 7 שנים…עם כל הפחד שהיה לי, למרות הפחד ויחד איתו,
מצאתי את עצמי פעמים רבות על פסגות של הרים – בקור, בחום, לפעמים בקלות, ולפעמים בקושי רב…
למדתי להתאמץ, למדתי להזיע, למדתי להתחזק ולפגוש את הפחד שלי..
למדתי גם לפעמים לוותר, להתאכזב ולנסות שוב, למדתי גם מה הן המגבלות שלי,
ועם זאת, גם איך לשבור אותן כל פעם מחדש..הייתי אין ספור ימים על ההרים, ואהבתי כמעט כל רגע.
הרגשתי שם בבית.
למדתי לאמץ את השרירים שלי כך שיובילו אותי להגיע לפסגות של הרים ;
בעיקר מה שלמדתי הוא להתאמץ מבפנים, לדחוף את עצמי, לדרוש מעצמי, לדעת שאני יכולה יותר.
ומה שאפשר לעשות עם השרירים – אפשר לעשות גם בראש…
המאמץ הזה הוביל אותי להיות מסוגלת לעשות דברים שמעולם לא חשבתי שאוכל ;
הוביל אותי למקומות שלא ידעתי על קיומם, ולאין סוף חוויות והרפתקאות,
שכל אחת ואחת מהן תרמה לי בגוף, בנפש, בראש, בתפיסת עולמי..
הטיול: SKI TOURING אני לא אשכח את אותו היום בו יצאתי עם בן זוגי לטיפוס חורף עם סקי.
מה שמכנים הזה כלל את כל מה שאני "לא" – טיפוס על הר – במינוס עשירם מעלות צלזיוס – בשלג – ועם סקי על הרגליים.
סכנת מפולות וטיפוס עצמו של מעל 1000 מטר ורטיקלי..
המאמץ למעלה היה אדיר ; הטכניקה של טיפוס עם מחליקי סקי על הרגליים לא הייתה משהו שהכרתי, כמו גם שהיא קשה מאוד.
בנוסף, התמודדות עם הקור, עם תנאי שלג משתנים, עם לחץ מסכנת מפולות
ומקומות שמצריכים תזוזה מהירה מכפי שהרגשתי שאני מסוגלת, ומנגד, הנוף עוצר הנשימה שבלתי ניתן לתיאור במילים.
מספר פעמים התלבטנו האם עלינו להסתובב או לא.
המסע היה ממש אתגרי עבורי, הרגשתי שאני נלחמת בשדים הפנימיים שלי:
"אני עייפה" "קר לי" "אולי זה קשה מדי", כל פעם אמרתי – שלא! אני יכולה לעשות זאת..
ובסופו של דבר – הגענו לפסגה הכי מדהימה שהייתי בה.
השמים היו כחולים ויכולנו לראות עד אין סוף.
התיישבנו למעלה והרגשתי יותר טוב מאי פעם ; הגעתי בכוחות עצמי, כנגד כל ההתנגדויות והסיכויים למעלה ההר.
לא האמנתי שאני שם, גם כי לא ידעתי שקיימים מקומות כאלו, וגם כי המאמץ היה נראה לי לא אפשרי לפרקים..
ההפסקה למעלה הייתה מדודה, חורף, שלג, קר , זזים מהר… לאחר מנוחה קצרה, עלינו על הסקי מחדש וגלשנו כל הדרך למטה…
הגלישה למטה הייתה אחת החוויות הנפלאות בחיי.
תחושת אופוריה שהתרחשה מתנאי סקי טובים – נוף מושלם – וידיעה פנימית שבזה הרגע הייתי באחד המקומות הנפלאים בעולם..
הגענו לרכב במהרה, ושהתיישבנו – רציתי לבכות מהתרגשות.
גם הגוף שלי רצה לבכות מכאבים, הכאבים חלפו לאחר מספר שעות מנוחה
והחוויה – נותרה חיה אצלי גם היום מספר שנים לאחר מכן..
ומהווה נקודת חיזוק ותזכורת עבורי על טובו של העולם, ועל כוחות ומאמצים אפשריים..
אחת מחוויות הטיפוס המשמעותיות שלי הייתה כשבוקר אחד בעלי ואני החלטנו לצאת ולטפס בטיפוס סלע עמוד אבן גדול בשם ה"גרנד סנטינל".
מדובר בעמוד אבן גדול וגבוה, (כ 100 מ עמוד) הממוקמם במקום מרוחק שמצריך מספר שעות הליכה רק כדי להגיע לבסיס הטיפוס.
לא רק זה אלא מדובר בטיפוס מאתגר במיוחד. וירידה על חבל בטכניקת "סנפלינג".
זו הייתה אחת מחוויות הטיפוס המפחידות ביותר, המעצימות ביותר והמשמעותיות ביותר שהיו לי.
יצאנו בשעות הבוקר המוקדמות, סחבנו על גבינו ציוד רב, וצעדנו כל הדרך במעלה ההר כדי להגיע לבסיס הטיפוס,
שם התארגנו בזריזות והתחלנו בטיפוס. אופן הטיפוס היה כזה שבעלי טיפס ראשון, הגיע לקצה החלק הראשון –
ומשם איבטח אותי במהלך הטיפוס שלי.
כשהגעתי אליו – הוא יצא לדרך וטיפס את החלק השני – וחוזר חלילה..
כך שבעצם לרוב משך הטיפוס – לא היינו יחד.
כל אחד טיפס את הטיפוס שלו – הבדידות של הטיפוס הזה השאירה הרבה מקום פנוי לפחד.
הסלע היה קר, הייתי זמן רב מעל האדמה בגובה רב לבדי, הטיפוס עצמו היה מאתגר,
ומצאתי את עצמי מתעייפת ונלחצת יותר ויותר.. העובדה שהיינו במקום מרוחק מכל נפש חיה, השפיעה גם היא על תחושת חוסר הבטחון של שנינו.
למרות כל זאת היינו נחושים, ולא הסתובבנו. המשכנו הלאה עד שהגענו לפסגת העמוד.
חשוב לציין שפסגת העמוד הייתה משטח אבן כל כך קטן שיכולנו לעמוד שם שנינו אבל אפילו לא היה מקום להניח את התיקים שלנו.
הנוף עוצר הנשימה ריגש עד מאוד, אך היה מלווה ברעידות בגוף לנוכח התלילות והגובה הרב.
הפסגה מקסימה ומרהיבה אך מסוכנת, והזמן עובר.
בהרים – חשוב לזכור – שעד שלא שבת בבטחה לאוטו – אתה לא יכול להרפות – אתה עדיין במקום מסוכן –
כך שזה שהגענו למעלה לא איפשר לנו להרפות ולנוח – להפך – ירידה בטכניקת סנפלינג היא דבר מאתגר במיוחד למי שמפחד מגבהים כמוני.
וגם לא הייתה לנו אפשרות לעשות אותה יחד – שוב, לבדי, אך הפעם תלויה על חבל בין שמים וארץ.. והארץ הייתה רחוקה…
הירידה היית המאתגרת – והיו לנו צרות עם הציוד שהצריכו עוד ועוד זמן על הסלע.. אך לבסוף, הגענו למטה…
אני זוכרת שהגענו למקום מנוחה, לאחר הטיפוס, הירידה והצעדה חזרה – למקום בטוח.
ואיך התיישבתי רגע על האדמה, ונשמתי עמוק… הסתכלתי לאופק וראיתי על מה טיפסתי שעה קודם ולא האמנתי..
עד עצם היום הזה כשאני מסתכלת על תמונות אני לא מאמינה שהייתי שם..
שואלת את עצמי אם הייתי חוזרת על החוויה הזו למרות כל הפחד שליווה אותה – ובטוחה שכן.
כי הפחד שליווה שם הפגיש אותי גם עם היכולת להתגבר עליו.
ההרים הפכו אותי להיות לא רק חזקה יותר בגוף — אל אחזקה יותר בראש ובלב.
ואני בכל יום ויום מאחלת לעצמי שאצליח להביא את הכוחות שפיתחתי שם – גם לחיי היום יום שלי.
© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: שרי גת גת תמונה: שרי גת
כתיבת תגובה