שמי בר סולמי, מאמנת כושר (27) מתל אביב.
אני מתמחה באימונים פונקציונאלים, ספינינג,ריצה, פילאטיסCORE, אימונים לנשים בהריון ולאחר לידה.
החיבור שלי לספורט החל בגיל צעיר.
כבר בהיותי בת 3 נכנסתי למסגרת תובענית ותחרותית.
אמא שלי רשמה אותי לחוג התעמלות אומנותית שבמהרה הפך להיות העיסוק המרכזי שלי.
עד גיל 15 התעמלתי שעות ארוכות, 5 אימונים שבועיים, התחרתי, נשמתי ספורט לאורך כל היממה.
נקודת העזיבה שלי נעוצה ברגע שבו המאמנת שלי עזבה את האימונים בישוב, ופתחה מקום בתל אביב .
חיפשתי את עצמי כמה חודשים, ניסיתי להתאמן בחדר כושר, ללכת לחוגים אחרים אבל ממקום סופר מוקפד ומקצועי,
המעבר לעולם "החובבני" היה לי קשה מידי.
תהליכי המיון לתיכון החלו ואיתם הגיעה המחשבה להירשם למגמת ספורט.
שמעתי על כדור-יד דרך אחיותיי והחלטתי לנסות.
התקבלתי למגמה והתחלתי ללמוד את הענף.
במהרה הפכתי לשחקנית מצטיינת, התקבלתי לנבחרת ישראל והייתי דמות מפתח בקבוצה.
נהנתי מהמשחק הקבוצתי, מהתחרות, מהאימונים המשתנים מהאדרנלין שזרם בגוף.
שיחקתי עד לשלב שלא הצלחתי לשלב יותר בין הצבא למשחק.
במהלך השירות הצבאי ניסיתי לשלב ריצות בבסיס ובסוף שבוע אך אופי השירות הקשה עלי מאוד.
למעשה התרחקתי מעולם הספורט לכמעט 3 שנים…
מתוך הפרויקט "ממשיכה להתאמן" של מעיין רימר
התחלתי ללמוד לאמן, תחילה כעבודה זמנית כסטודנטית לתואר.
מהר מאוד הבנתי שהתואר הוא זה שזמני והכושר יילך איתי הלאה.
עברתי לתל אביב, פתחתי קבוצות אימון, אימנתי בסטודיוים נחשבים, העשרתי את עצמי בהשתלמויות, גיוונתי את ארסנל האימונים, והייתי מאוהבת באורך חיים שלי.
אהבתי את השליטה שלי בלוז, בכמות העבודה, את היכולות לעזור לאנשים, לחבר אנשים לעולם הזה, לגרום להם להתאהב ולהנות מהדרך לתוצאה, להפוך את הספורט לאורך חיים,
להבין שספורט הוא חלק אינטגרלי מצורת החיים שלנו.
נהנתי ללמד, לראות את התוצאות, לפרגן, לדחוף לקצה כשצריך, לאתגר.
נהנתי להיות מאמנת.
עד ש…
עד שיום אחד בדרך לאירוע ספינינג הגדול של הקייץ בבריכת גורדון…
בום!!!
תאונת דרכים.
26/7/17 18:15
קייץ, שמש, מלא תיירים, חופש גדול, אני בהתרגשות שיא לאירוע, הכנתי מוזיקה חדשה, קניתי בגדים צבעוניים וחדשים, המתאמנים מחכים לי…
ואני לא מגיעה.
100 מטר מהיעד.
אני נוהגת על הווספה המגניבה שלי… ורכב חותך אותי מלפנים ו…
בשניה אחת מצאתי את עצמי על הריצפה, בהכרה מלאה, שתי רגליים מדממות, רעש, ציפצופים.
למרתון ספינינג הזה כבר לא הגעתי.
היעד השתנה לבית החולים.
אני לבושה בבגדי הספורט הצבעוניים שלי, בדרך לעוד אימון ו…לפתע שגרת החיים הצבעונית שלי הפכה לשגרת בית חולים.
ריצת הבוקר הוחלפה בניסיון לדרוך על הרגל וארוחת הצהריים עם החבר השתנה להגשה סיעודית למיטה.
ניתוח חירום, שבר פתוח בשוק ימין עוד שני שברים ברגל, שבר בשורש כף יד, סדק בצלע, חתכים. אשפוזים.
שוק.
החיים הפתיעו גם אותי.
מאדם סופר עצמאי ופעיל הפכתי לסיעודית.
אחרי שקצת ירדה ההשפעה של ההרדמה מהניתוח החלטתי שאני הולכת לנצח את השיקום.
את ההחלטה הראשונה קיבלתי בראש.
כרגע גם ככה הגוף לא יכול לזוז.
התחלתי לשנן משפטים כמו: קבלי את עצמך כמו שאת, מה שלא הורג מכשל ועוד.
עשיתי עם עצמי שיחות כל יום!
ראיתי סרטונים של אנשים שעברו פציעות דומות לשלי.
התחזקתי ונתתי לעצמי מוטיבציה ודרייב להצליח.
הצבתי לעצמי מטרות לאורך הדרך ובכל שלב בשיקום ניסיתי להיות הכי עצמאית שאני יכולה.
לא נתתי לאף אחד סיבה לרחם עלי או להגיד שאני לא יכולה .
כי אני מסוגלת להכל, הכל בידיים שלי, קצב ההחלמה, האנרגיות, החודשיים האלו יראו בדיוק איך שאני אצייר אותם.
ללכת להביא כוס מים מהמטבח היה שווה ערך לריצת 10 ק״מ. לבצע פשיטת ברך- השתווה ל1000 סקווטים.
דברים שלעולם לא חשבתי שיתאגרו אותי.
הרופאים ציירו תמונה משלהם: ״תוך 3-6 חודשים את תלכי כמו שצריך״,״תוך שנה את תחזרי לרוץ ״.
אני ציירתי את התמונה שלי: בראש המטרה בפברואר הקרוב לרוץ 10 ק״מ, במאי חצי מרתון ובאוקטובר מרתון.
החיים שכל כך אהבתי מתרחקים ממני. הגוף שלי, המקצוע שלי, מה עושים עכשיו?!
לקח לי בדיוק יומיים להבין שאת השיקום הזה אני הולכת לנצח.
אני הולכת לתעד כל שלב ממנו, לחשוף אתגרים, כאבים, קשיים, פחדים, הצלחות קטנות וגדולות.
התיעוד התחיל עוד בבית חולים, המשיך לפיזיותרפיה, דיקור, טיפול בצלקות, הורדת תפרים, גבס, הליכה ראשונה, יישור רגל הכל.
הבנתי שאני הולכת להישאר נאמנה למי שאני גם בתקופה הזו, להישאר בר המאמנת.
גם לנו יש פציעות, קשיים, משברים, וזה לגמרי נמצא תחת הקטגוריה.
הצבתי לעצמי אתגר לרוץ 10 ק"מ במרתון תל אביב שהתקיים בפברואר 2018.
הרופאים חשבו שזה ממש לא ריאלי, הם צפו שאתחיל לחזור לרוץ בשנה הבאה,
המאמן שיקום ריצה חשב שאני לא שפויה אבל… אני בתוכי הרגשתי שזה אפשרי. מכירה את הגוף שלי ולגמרי מקשיבה לו.
חודשים שאני חושבת מה יהיה אחרי הפציעה, חושבת על העתיד על ההמשך. מה הדבר הבא שאעשה, מתי אוכל לחזור לגמרי לעצמי וליכולות שלי, מרוכזת בעצמי.. .במחשבות שלי.
אני מקבלת הודעה מחבר יקר. ״חייב לספר לך סיפור! זמינה?״
הוא שואל אם שמעתי על הפציעה של Gordon Hayward, עניתיי לו: "כן בטח, חבר שלי הראה לי אתמול״, "ראית מה Kobe Bryant כתב לו״? עניתי שלא.
הוא מיד שלח קישור ורשם: ״ זה כל כך נכון, כמה אתה חי את הרגע של הפציעה, את רגע הפספוס, מרגיש שעוד שניה והיית יכול לתקן, חושב כמה זה יכול לעכב אותך.
כל כך חשוב להסתכל קדימה. רק ככה מצליחים .את אלופה אמיתית בעיני, מעריץ את הגישה שלך״
פייר, התרגשתי.
קצת אירוני שאנחנו צריכים שמשהו יקרה כדי שנעריך את מה שיש לנו. את מה שהשגנו.
עם שגרת החיים, הכל הופך ללגיטימי. אנחנו שוכחים כבר איזה תנועה מורכבת זה סקווט וקילומטר ריצה.
כל פציעה היא כמו נפילה עסקית שממנה אפשר לבחור: לגדול או ליפול, להתחזק או להתרסק.
אני בחרתי להסתכל על הפציעה שלי כהזדמנות להיזכר במה שכבר הספקתי לשכוח.
כהזדמנות לנצל את הפציעה ולנתב אותה למשהו שיכול לקדם אותי וללמד אותי.
אז אתם שואלים עכשיו, מה למדתי?
דברים שמאתגרים אותי היום בשיקום, נעשים ממקום סופר מוכן ללמידה, קשוב והכי חשוב, עם יותר מוטיבציה להצליח.
הדיוק שבתנועה, ההבנה של גוף האדם, הידע שצברתי , האנשים שהכרתי כל אלו הם מכלול של ההצלחה בשיקום.
אני חושבת שניצבים בחיינו הזדמנויות, צריך לדעת לחבק אותם באהבה.
© 2018 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: בר סולמי סרט: מעיין רימר
כתיבת תגובה