אני ערגה זוהר.
בת 42 עוד רגע.
רואה את עצמי כלוחמת. אישיות שלא מוותרת. רודפת אחרי החלומות שלי שאין אופציה שלא להגשימן.
חייבת להנות ממה שאני עושה.
בכל דבר. בבית, עם הבן זוג, עם הילדים ובמה שאני עוסקת.
אוהבת אנשים , חברה , ספורט וגם פינוקים מידי פעם.
יש שיאמרו נהנתנית.
בעלי אומר שבאתי לעולם לקחת. לקחת מכל מה שניתן להציע.
ואנלא מתנצלת על זה לרגע. (פעם הוא היה שר לי – "הינה הם באים ימים של שקט… "הפסיק אחרי כמה שנים הבין שלא יקרה)…
טיפוס של שחור ולבן. (לא תמיד חיובי – בואי נגיד שהתמתנתי עם השנים , אך הכל יחסי ).
זאת שאי אפשר לפספס גם כשהקבוצה גדולה. (ולא, לא רק בגלל המראה).
לא מתביישת, ולרוב לא מתנצלת (כמובן שאם יש סיבה אז ברור שכן).
בהתאם לכל זה – כשאני אוהבת זה טוטאלי.
אם זה לאדם או למשהו. קיצונית, אמרתי ?!
החברים שלי רואים אותי כמישהי חזקה. לא מפסיקה לשבור את תקרות הזכוכית, לא משנה כמה גבוהה היא , או כמה עבה.
מצחיקה, כובשת, לעיתים קולנית מידי וזאת שאומרת הכל בפנים.
עם כל הכח מי שמכיר אותי יודע ששם מתחת יש אישה רגישה ומחבקת. יודעת להיות חברה אמיתית.
זה ממש בגדול (ולא שחצנית בכלל… אבשלי אומר שחילקו את הצניעות עמדתי בתור לקבל משהו אחר שעדיף שלא אכתוב אותו פה… פיספסתי בקיצור… )
החיבור שלי לספורט תמיד היה שם.
כשהייתי בגיל 10- 12 עסקתי בהתעמלות קרקע ומכשירים ; לא היתה כזו מודעות לנושא וההורים שלי (לא במתכוון),
לא ממש הביעו תמיכה (לא הגיעו למופעים וכאלו), זה גרם לי לנטוש את התחום … בגיל ההתבגרות התעגלתי.
אף פעם לא הייתי רזה. בצבא הייתי מכי"ת בנות, שם הייתי פעילה יחסית והצלחתי לשמור על עצמי.
לאחר מכן לא ממש.
לפני החתונה גיליתי את הפילאטיס, יחד עם נסיונות דיאטה.
הייתי בטוחה שאני פצצת על בחתונה – 70 קילו, מחשוף ענק, גב חשוף ובד שקוף בבטן העגלגלה שלי…
שנה אחרי – הריון – ואז עלייה מטורפת במשקל שהביאה אותי למשקל שיא של 127 קילו !!
כמה חודשים אחרי לידה – בום – פריצת דיסק.
מיותר לומר שמצב הרוח כבד, הרבה עצבים וכעס.
המליצו לי לשחות (אחרי כמה חודשים של טיפול שאוכל לחזור לנוע ) ומשם הכל התחיל.
שוחה כי צריך. שוחה כי חייבת. לא נהנת. עדיין גדולה.
באיזשהו שלב השחייה הופכת לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלי.
המציל מתחיל להחמיא – וואו איזה מהר את שוחה. הגב מרגיש טוב , גם הגוף וגם הנשמה. מידי פעם מנסה דיאטות, יורדת. לא מחזיק.
אחרי 7 שנים במשקל ממוצע של 100 קילו (עם מליוני נסיונות של דיאטה כאלה ואחרות ששיחקתי עם ירידה עליה וחוזר חלילה) נכנסת לדיכאון שגורם לי לא לצאת מהבית.
לא לרצות לראות אנשים ולא להראות.
שומעת על ניתוח שרוול.
מספרת לבן זוגי שאומר: "אם זה מה שיעלה לך חיוך על הפנים אני איתך" (ומדובר בגבר דאגני !!).
תוך חודש התחלתי תהליך ותוך כ – 3 חודשים על שולחן הניתוחים.
שם התחיל המסע האמיתי שלי לעצמי.
חמושה בטונה מוטבציה, אמונה ורצון להצליח.
משנה תזונה, מלווה בפסיכולוגית, תזונאית בריאטרית, בית תומך ואוהב – שנה של שינוי ענק בראש, בגוף ובנשמה.
הספורט נכנס לתמונה ברגע שקיבלתי אישור.
שחייה כמובן, פילאטיס מכשירים, שהוספתי והליכה של פעם בשבוע. (שעה , שעה וחצי בחוף הים). תוך שנה הגעתי למשקל של 58.
אחת הקבוצות בפייסבוק העלתה "אתגר" ביום השואה לרוץ 6 ק"מ לציין, לזכור ולא לשכוח את 6 מליון הנרצחים.
נושא שקרוב לליבי. יחד עם אמא שלי (שעשתה שינוי בעצמה וכבר רצה מרוץ אחד או שניים ), החלטנו לצאת לריצה הזו.
אני לא יכולה לתאר במילים מה קרה לי בגוף.
הרגשתי זרמים ברגליים, התרגשות מטורפת ופרץ של אנרגיה שלא הבנתי מה מקורו.
בכיתי. בכיתי מגעגוע לסבא וסבתא (שורדי שואה), בכיתי ממה שהגוף נתן לי, פשוט בכיתי.
משם זה פשוט הפך לחלק בלתי נפרד מחיי. מתחברת לקבוצה בפייסבוק , חברים שעוסקים בספורט ועולמי מתרחב !!
תחושת האופורייה של אחרי ריצה לא דומה לשום דבר שהכרתי!!
התחושה של הגוף מתנתק מהקרקע, להרגיש קלילה – כל כך שונה ממה שהרגשתי בגוף הקודם שלי.
וכמובן ממכר !! משם כבר אין דרך חזרה ! (וטוב שכך)!
לא יכולה לבחור ספורט מסויים כ"ספורט שלי".
לכל אחד מהספורט שאני מתאמנת בו יש את האיכויות שלו ומה שזה עושה לי, לגוף שלי ולתחושה של אחרי.
המים – הצילו אותי . יש שם שקט וניקוי עצום שאין דומה לו. השחייה שומרת עליי. פיזית ונפשית.
הריצה – תחושה של מסוגלות, קלילות , עוצמה והסיפוק של אחרי שאין תחושה שדומה לזה !!!
הפילאטיס – המאזן. זה שמותח ומגמיש את כל השרירים שהפעיליות האחרות מקצרות. הנשימה, הריכוז. האורך. מאפשר את כל השאר.
אוסיף ואדגיש: בשבילי זו כל פעם מחדש תחושת ניצחון. המסוגלות.
סוג של לכבוש. הצלחה כל פעם מחדש. לבעוט בשדים שלי ולא לחזור אחורה לעולם !!
אני מאמינה שמתאמנים שלי רואים את זה מוקרן ממני.
כל אחד ואחת מקבל ממני יחד אישי למקום שירים אותו למעלה ויגע בדיוק בנקודה שתיקח אותו למקום שעושה לו טוב ולרצות להתמיד ולהפוך את זה לחלק בלתי נפרד מחייו.
אפילו אבא שלי (גבר בן 66 שלא ידע מזה פילאטיס למשל ) "נדבק" באושר הזה ודואג להתעקש לבוא, להתאמן (שיעורים של 1 על 1), ומרגיש את השינוי העצום שקורה לו בגוף.
השבוע הצטרף אליי גבר בן 70 חולה בדמנציה וסקולרית, והרגשתי שנתתי לו סיבה לחייך.
סיבה לקום בבוקר ולרצות לעשות. (שידוע שמה שמזרז את המחלה הארורה הזו זה הדיכאון והרצון להתרחק מהסביבה). דבר שגורם לי אושר עילאי וסיפוק אדיר !!!
כשאני מסתכלת מהצד על עצמי לא הייתי מאמינה שזה סיפור חיי ולא בגלל הספורט.
אלא בגלל שנתתי לעצמי להגיע לקצה השלילי.
לא תמיד צריך ליפול מתחת לבלטה בשביל לצמוח. (משפט של האיש היקר שלי).
כנראה שלא יכולתי אחרת…. הייתי חייבת ליפול עמוק כדי לצמוח משם.
הסיפור שלי עם תחרויות קצת שונה. עשיתי 3 מרוצים של 10 ק"מ. שניים בתל אביב ומרוץ חופים בנתניה.
בתל אביב הבנתי שאני ממש לא אוהבת את זה: העומס, הצפיפות, הריחות ברחובות תל אביב – עשו לי בחילה והרגשתי שאני במסיבה ולא במרוץ.
(שלא תטעו, חולה על מסיבות , רק כבודן במקומן מונח. כשאני רוצה מסיבה אני הולכת למסיבה)
אני כל כך מרוכזת בריצה, בנשימה, במנח הגוף, כשל ההתרחשויות מסביב לא היו בשבילי. אני גם בעיקר אוהבת לרוץ לבד כך שכנראה כל העניין החברתי עם זה פחות מתאים לי.
מרוץ חופים היה סיפור אחר. זה הבית שלי. (ממש פיזית – המרוץ עובר ברחוב בו אני גרה).
זה היה אמור להיות המרוץ הראשון שלי.
שבוע לפני המרוץ הברך כאבה ואז גיליתי שאני בהריון.
(עמדתי ברחוב לעודד ולצלם את החברים שהשתתפו ובכיתי את נשמתי – באותו רגע היה לי ברור שזה מרוץ שאני חייבת לכבוש
(הרופאים היו חלוקים והוחלט שלא נכון לי לרוץ). שנה אחרי הייתי אחרי לידה ולא מוכנה פיזית למרוץ.
רק בשנה השלישית – באתי מלאת פחד (כבר חשבתי שיש לי מנחוס על המרוץ הזה ), אבל נחושה לסיים ולסמן וי ענק !!
לא עניין אותי קצב וזמנים.
כמובן שזה מרוץ קשוח יותר ממה שהולך בתל אביב ולא רק בשל העליות המטורפות, אלה גם בשל הסיום של כ 4 ק"מ בחוף ים לא מסודר ותנאים לא פשוטים (אבנים וצדפות , וחום בלתי יתואר).
מה שהחזיק אותי בחלק הזה זו המחשבה על המשפחה שלי שמחכה לי בקו בסיום וכמה הם יהיו גאים בי !!
דמיינתי את הבת שלי ואת הדוגמא האישית שאני מעבירה לה.
זה נתן לי את הכח לסיים ובתוצאה שהיתה טובה לי מהצפוי !! כבשתי אותו !!
היום אני פחות בעניין של מרוצים.
עם זאת יש כמה יעדים שאני חייבת לכבוש – טריאטלון. חצי מרתון ומרתון.
למה? כי אני יכולה.
כי אני ממש רוצה להוכיח את זה לעצמי.
ואין לי ספק שזה יקרה. (מספיק לי אחד מכל אחד )…
אני תחרותית כלפי עצמי. לא ביחס לאחרים. היתה תקופה שנסחפתי אחרי ההשוואות האלו. הבנתי שזה מיותר.
שחררתי שם. חשוב לי לעשות טוב לעצמי כפי שנכון לי ולשמור על הגוף שלי.
במשפחה יש תמיכה אדירה והשתתפות פעילה.
הבת שלי (11) השנה רוצה לעשות 2 ק"מ במרוץ חופים, וזה בפני עצמו אושר וניצחון ענק עבורי שאני מצליחה לגרום לה לראות את כל הטוב הזה !!
חברים – יש ויש.
יש הרבה שמתאמנים בצורה כזו או אחרת ולכן מבינים ומפרגנים לאושר הזה.
יש כאלו שפחות מתחברים.
וגם זה בסדר. למדתי לשחרר גם שם.
כמו כן, הצטרפו למעגל החברים שלי כל כך הרבה: מחברים וירטואלים נרקמו לי חברויות שלא תארתי לעצמי שאפשרי שזה יקרה בשלב כזה בחיי.
חברי נפש שמבינים לעומק את הצורך והאהבה בתחום.
מה שנקרא – "זר לא יבין ".
מצאתי מקום ענק בלב לחברים חדשים ומדהימים שדואגים לתת לי המון כח ואהבה. אין לתאר !!!
אג'נדת חיי:
שאלה מורכבת. מנסה לחשוב על משפט אחד שיסכם את זה…
אני מאמינה שבאתי לחיים בשביל לקחת!! כל מה שאני לוקחת נותן לי את הכח והיכולת לעניק פי שניים לאחרים.
באתי לטרוף את החיים ואת כל מה שהם מציעים לי ואנצל את זה עד תום !!!
בעוד חמש שנים… וואו – רק מתפתחת.
אחרי עוד כמה קורסים טובים של פילאטיס (מכשירים , שיקום וכו) .
בעלת סטודיו, אחד לפחות, טוב ומעמיק של קבוצות קטנות ואיכותיות ושל אימונים 1 על 1.
ממשיכה להרחיב את התחום מעבר לפילאטיס.
מצליחה לגעת ולהשפיע ולהכניס את הספורט לשיגרת החיים לעוד הרבה מאוד אנשים (להדביק עוד ב"מחלה הבריאה הזו )!!!.
כובשת לפחות את חצי המרתון.
למי שקוראת את הפוסט שלי עיצה אחת לי אלייך:
תתחילי !!! מחרכך לא קיים !!!!
להפסיק לשים יעדי ענק: לרדת במשקל ומהר, להתחיל לרוץ מבלי הכוונה הכל בבת אחת ומהר.
שום דבר לא קורה בבת אחת.
מתחילים במשהו קטן שעושה לך טוב, משהו שנעים לך (לדוגמא הליכה בחוף הים עם אזניות ועם מוסיקה שעושה לך טוב ).
כדי להתמיד צריך לבחור את מה שעושה לך טוב.
משם התאבון יפתח ותרצי כל פעם עוד קצת. מבטיחה לך שכל צעד תגלי את עצמך ותפתיעי את עצמך בבחירות שלך !!
NEVER SAY NEVER !!! הכל אפשרי !!! רק צריך לרצות.
מאחלת לעצמי: שלא יגמר לעולם !!
להצליח להגיע לכל אלו שלא האמינו בעצמם ולהביא אותם להאמין בעצמם וביכולות שלהם.
שאשאר צעירה לנצח!!
מקווה שסיפור חיי יצליח להגיע ולהניע את כל אלו שלא מצאו את הדרך.
מאמינה שיש לי את היכולת לגרום להרבה לראות את עצמם באור חיובי ולקחת את עצמם למקום טוב יותר. רק צריך להתחיל.
לא להכנע לקול השלילי (שקיים בכולנו).
כמעט כל יציאה שלי לפעילות מלווה בויכוח למה לא… לפעמים אני פשוט אומרת לעצמי – " שתקי !! אני לא מדברת איתך" ועושה את הדברים
(ההתארגנות של לפני: להתלבש, להכין תיק לבריכה או לנעול נעלי ספורט ) בצורה רובוטית.
אין פעם אני לא מודה לעצמי אחר כך !!! מנצחת אותי כל פעם מחדש !!
(תמיד אומרת שיש לי מערכת יחסים מורכבת עם עצמי… חחחח אני ואני לרוב מסתדרות , אך כיאה למערכת יחסים כזו או אחרת – ברור שיהיו ויכוחים… )
בקיצור – תתחילו!! תאהבו את עצמכם ! תעניקו לעצמכם ! מבטיחה שתקצרו פרות שלא חלמתם שיהיו כאלו מתוקים וטעימים !!!
© 2019 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: ערגה זוהר תמונה: ערגה זוהר
כתיבת תגובה