כשאת רצה, את נראית כמו איילה! / לי רוטנברג

נעים מאוד,

שמי לי רוטנברג – ינקו (29), נשואה לגילי היפייפיה ; מאמנת כושר אישית , הידרו תרפיסטית וספורט תרפיסטית.

נולדתי בחיפה למשפחת רוטנברג המדהימה: אבא נחי, אימא יפעת ושני אחים גדולים תום ובן.

למשפחה שלנו יש לא מעט סממנים מזהים וביניהם, אהבתנו האדירה למוסיקה, ריקוד, אומנות, אוכל ו…ספורט.

בני המשפחה שלי פעילים ספורטיבית: מתאמנים כולל סבא וסבתא המופלאים שלי, בני 80 פלוס שמהווים עבורנו השראה גדולה.

אצלי, זה לא תמיד היה כך , לא הכל היה קסום ונוצץ.

ובעיקר , ספורט לא היה חלק מחיי,

וזהו הסיפור האישי שלי.

כילדה, הייתי "לי השמנה",

לי שעברה ארבעה בתי ספר בעקבות חרמות, אלימות, דחייה חברתית קשה,

ילדה ללא הרבה חלומות, שאיפות, או פנטזיות מארץ הפלאות.

הייתי ילדה בודדה, העולם היה גדול עליי, לא הייתה לצידי אף חברה או כתף חברתית תומכת.

הייתי לבד! 

מצד החברים לכיתה וכך גם מצד המורים, ילדה עצובה.

במהלך השנים אובחנתי כלקוית למידה, עם הפרעות קשב וריכוז,  מה שכמובן הוסיף לתחושת חוסר השייכות.

לא הוזמנתי למסיבות כיתה, לא עירבו אותי בדבר, לא הוזמנתי לחגיגות ל"ג בעומר, לא חגגו לי ימי הולדת,

בחג פורים נשארתי עם משלוח המנות שלי, בטיולים שנתיים החיפוש למציאת שותפה לחדר/ לאוהל היה פרויקט בפני עצמו,

קניית בגדים בקניון הייתה חוויה איומה, לא שיתפו אותי במשחקי ספורט.

המבטים, האצבע שמצביעה עליי כשאני מתקרבת, העלבונות, הפחדים, הבדידות ;

כל אלה הותיר בי צלקות קשות שמלוות אותי כמובן עד היום.

היה לי חלום אחד, קטן, כזה שביקשתי בכל פעם שכיביתי את הנרות על עוגת היום הולדת:

"הלוואי, אלוהים , הלוואי שאהיה לי אחרת – לי רזה".

כך חלפו להן השנים, שנים קשות.

בבית מעולם לא דיברו איתי על ספורט.

כלומר, ניסו, אבל בכל פעם שמישהו העז להגיד את צמד המילים: "פעילות גופנית",

הדפתי אותו בכל הכוח מכל המדרגות, הפחד מלהזיע, לשנות , להתחייב היה תהומי.

חיפשתי פתרונות קסם:

דיאטות שונות ומשונות שבזכותן ירדתי נפלא אבל מיד העליתי הכל חזרה ויותר מזה.

חיפשתי קיצורי דרך וגם בהם, מתוך תסכול בעטתי, מרדתי בעצמי ובעולם.

יום בהיר אחד, התעוררתי בבוקר והחלטתי שזהו,

אין לי מושג מה הוביל אותי להחלטה הזו להתרחש פתאום.

זה פשוט קרה!

התעוררתי בבוקר והבנתי שהמציאות בה אני חיה לא יכולה להימשך באותה צורה,

עברתי שנים של התעללות חברתית קשה והבנתי שאני לא רוצה לחיות כך יותר,

לא עשיתי את זה למען האפשרות שיהיו לי בזכות זה חברים, למרות שהיה לי ברור שכשארזה… אנשים ירצו להתקרב.

ההחלטה נעשתה מתוך מקום שבפעם הראשונה הרגשתי שזה באמת מפריע לי,

אני לא מסוגלת לחיות חיים שבהם אני נמנעת מלהסתכל במראה, נמנעת מלהסתובב בחוץ כי אולי יהיו מבטים או התלחששויות.

אני לא יודעת להגיד למה זה קרה דווקא בנקודת הזמן ההיא, השינוי בער בי, הגעתי לנקודת ההבשלה.

התעוררתי בבוקר ואמרתי שאני רוצה שינוי , שינוי אמיתי בשביל עצמי.

הודעתי להורים שלי שאני רוצה שינוי, רוצה ללכת לתזונאית.

זו הייתה נקודת המפנה הראשונה שלי, הייתי אז בת 17.

הלכתי לתזונאית בעודי נערה מרדנית וכעוסה,

וגיליתי את עצמי מחדש "לי" שלא הכרתי, מישהי שכשהיא רוצה משהו היא נלחמת,

היא מלאה במוטיבציה להצליח, היא חזקה, היא נחושה, היא סבלנית.

לקחתי את התהליך הזה בשתי ידיי ויישמתי אותו בכל כוחי:

פעם ראשונה מזה שנים ירדתי במשקל, ירדתי 30 ק"ג!

לא תאמינו, ללא ספורט, עדיין הספורט היה בגדר מילה שאסור להגיד אותה בקול רם.

נקודת המפנה השנייה התחילה בגיל 21.

שוב התעוררתי לבוקר של קביעת החלטות, רצון לשינוי.

החלטתי הפעם לצאת לעשות הליכה בים, בשקט בשקט, מבלי להגיד לאף אחד שאני חלילה עושה ספורט.

התחלתי מהליכה , עברתי לריצה ("וואוו אני יודעת לרוץ"), והתאהבתי.

ההתאהבות בריצה הייתה התאהבות מידית, אהבה מצעד ראשון.

כילדה, נמנעתי בכל כוחי מלעשות ספורט, לא ידעתי למה אני מסוגלת,

מכיוון שלא שיתפו אותי בבית הספר במשחקי ספורט בהפסקות או בשיעורים, לא ניסיתי בכלל לבדוק מה אני יכולה,

זה מה שהוחלט ואת זה צריך לקבל ולחיות עם זה.

כשניסיתי לרוץ לראשונה לא ידעתי שאני בכלל מסוגלת לכך.

יש משהו בריצה בעיני, יותר מסוגי ספורט אחרים שנשמע בהתחלה כפעילות מאוד מאיימת.

וגם עליי הריצה איימה.

הייתי לבד בים, לא היה גורם חיצוני שיגיד לי מה ואיך לעשות, הייתי בשקט שלי,

אמרתי לעצמי לראשונה בחיים: "תנסי" וכשעשיתי את הצעד הראשון הוא הוביל לצעד נוסף ועוד צעדים אחריו והייתי המומה,

אני רצה!!!!!

אני ממש יודעת לרוץ!!!!!!

איך זה ייתכן שמילדה שלא עשתה ספורט אמיתי בחייה  אני רצה פתאום?

אני לא יכולה לתאר לכם במילים את התחושה, מעבר לסיפוק העצום שחשתי, תחושת הקלילות,

כמעין ציפור שעפה לה בשמיים ; זאת התחושה שאני מחכה לה בכל פעם שאני רצה.

באחת מתחרויות הריצה, השתתפו איתי גם אבא שלי ואחי הגדול, בנקודה מסוימת הם חיכו לי כדי שנחצה את קו הסיום ביחד.

ראיתי שהם מסתכלים עליי ומחייכים חיוך מרוגש, אני זוכרת משפט שהם אמרו לי שעד היום חקוק אצלי:

"כשאת רצה, את נראית כמו איילה",  חשבתי שהם תיארו את בדיוק את מה שאני מרגישה מבפנים.

את הקלילות והריחוף בכל צעד בריצה.

התאהבתי במה שפעילות גופנית מציעה לי, בתחושת השליטה שיש לי על עצמי, על הגוף, על הראש, תחושת הריחוף,

האתגרים שהגוף שלי יודע להתמודד איתם , הכוח שגיליתי בעצמי, החוזק, העוצמה,

כל זה אני? כן! אני, התאהבתי בספורט!

בזכות הספורט והתזונה הנכונה והמאוזנת ירדתי 15 ק"ג נוספים והתחושה ? עילאית.

נרשמתי לתחרויות, נסעתי לכנסי ספורט, ניסיתי הכל.

נקודת המפנה השלישית בחיי הייתה כשהבנתי שאת האהבה הזאת אני ארצה להעביר הלאה, לאנשים נוספים,

החלטתי להתמקצע בתחום, נרשמתי ללימודים במכון וינגייט: בית הספר למאמנים ומדריכים, סיימתי בהצטיינות ועוד לפני סיום הלימודים התחלתי כבר ממש לעבוד.

החלטתי שכל עוד אני בתחום, כל אחד יכול להיות בתחום, כל ילד/ילדה שחוו דברים דומים למה שאני חוויתי,

כל אדם שמרגיש שהוא לפעמים קצת העוף המוזר בחבורה, כל אדם שספורט מאיים עליו,

הוא דווקא האחד שהכוחות העצומים חבויים בתוכו, והמטרה שלי היא לתווך בין הגוף לנפש.

להראות צד נוסף לספורט, להראות עולם שאולי אף אחד לא הכיר קודם,

להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל שיש בכל אחד ואחת.

זו דרכי!

באימונים שלי אני משלבת מגוון רחב של תרגילים התואמים את רמת היכולת של כל מתאמן ומתאמנת,

תכנית האימונים נבנית בהתאם למטרה האישית של כל אחד ואחת,

אני שמה דגש על עבודה נכונה, הדרגתית, שפויה וכזאת שניתן להתמיד בה לאורך זמן.

באימונים שלי יש תחום אחד בולט במיוחד והוא הריצה.

כששואלים אותי לאיזה סוג ספורט אני הכי מתחברת , אני עונה: "ריצה , ריצה , ריצה ושוב ריצה".

כשאני רצה אני מתנתקת, אני מרחפת בעולם מקביל, אני בשקט הפנימי שלי ולומדת להכיר אותו ולאהוב אותו,

אני רק עם עצמי, חושבת על הכל בצורה הנקייה ביותר ובסיום הריצה, עולה תחושת סיפוק וגאווה אדירה.

אני מאושרת שאני מצליחה לגרום למתאמנות שלי להתאהב בזה גם ולעבור תהליך דומה לתהליך שאני עברתי בעצמי ועדיין ממשיכה בכל יום ביומו.

ובכן , הגשמתי חלום שכלל לא היה אמור להיות חלום חיי – להיות מאמנת כושר!

ללא ספק הגשמתי אותו, בדרך ארוכה, תלולה ומלאת אתגרים.

הגשמתי את היכולת שלי להעביר הלאה את סיפור חיי ולקוות שמי שמקשיב לו יאמין שהכול אפשרי.

אני מאושרת שיש בי את היכולת לגרום לאנשים שסביבי לאהוב ספורט, לרצות בזה בחייהם, לנסות ולא לוותר,

מעריכה ולא לוקחת כמובן מאליו שהמתאמנים שלי מאפשרים לי לתת להם יד תומכת ומלווה לאורך הדרך,

להיכנס אל חייהם ולהוציא מהם את העוצמות שבהם.

ניצחתי את העבר, גיליתי את עצמי, אני עדיין אותה לי, אמנם לי אחרת,

כזאת שמסתכלת על הדרך שעשתה וגאה, לא מאמינה איפה אני נמצאת היום וכמה השגתי.

מאושרת שבחרתי בחיים שיש בהם תזוזה , חיים פעילים , אנרגטיים.

את תודת חיי אני חייבת למשפחה שלי:

בכל השנים שהייתי לבד חברתית, מעולם לא הייתי לבד משפחתית,

כמויות התמיכה, הליווי, האהבה ללא תנאי, ההקשבה, השיחות והמלחמות שהם נלחמו עבור האושר שלי זה דבר לא מובן מאליו .

אני מי שאני היום בזכות עצמי!

אני גם מי שאני היום בזכות המשפחה שלי שצעדה איתי את מסע חיי בחיבוק אין סופי,

הם לימדו אותי לקבל כל אדם באשר הוא, לרגע לא להיות שיפוטית כלפי האחר,

להבין ולקבל שלכל אחד יש את הסיפור האישי שלו שבגללו או בזכותו הוא מי שהוא היום.

ואם אני יכולה לתת טיפ קטן…

תנו לעצמכם את הצ'אנס להכיר אתכם,

אין לכם מושג כמה אתם חזקים, עוצמתיים, מסוגלים.

לי

מוזמנים להציץ בדף העסק שלי

© 2020 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: לי רוטנברג צילומים: לי רוטנברג