בתוכי השתוללה להבה שרק חיכתה להתפרץ / טל אסולין

ציירת ומקעקעת, בקרוב בת 24, מחיפה.

מנקודת מבטי אני קודם כל ציירת, עוד לפני שאני אישה ובת אדם.

אני נפש רגישה מדי, ולא במקרה הגעתי לתחומי העיסוק שלי.

החיבור שלי אל עולם הכושר התחיל ממקום נמוך של הענשה והלקאה עצמית על דברים שאכלתי

וגם על חוסר ההצלחות שלי.

בנקודת שפל בנעוריי, פיתחתי הפרעת אכילה מצמצמת.

התחלתי לספור קלוריות והגבלתי את עצמי ל1000 ביום, שהפכו ל800, ואז הפכו ל600…

בשלושה חודשים ירדתי 20 קילו.

המשקל נשר ממני, אבל איתו גם השיער, העצמות התחילו לכאוב לי,

כל עולמי סבב סביב המטרה שהיא: להיות רזה מחר- יותר ממה שהייתי היום.

עבדתי בלהיות רזה!

העבודה הזו, בלהיות רזה גבתה ממני מחירים כבדים ביותר:

קשרים חברתיים החלו לדעוך,

המצברוח שמאז ומתמיד היה נוטה לדיכאונות – החריף,

סבלתי מהתקפי זעם והתפרצויות.

את המחיר הזה הייתי אז… מוכנה לשלם, לא עניין אותי שום דבר חוץ מלהיות רזה.

אחרי תקופה ארוכה של הידרדרות מתמשכת במצבי הנפשי,

כשיום אחד בכיתי בהיסטריה אחרי שאכלתי – עגבניה – ודמיינתי את המוות שלי

הבנתי, שאם אני לא עושה משהו ומהר, מפה המצב לא הולך להשתפר.

החלטתי להחלים בכוחות עצמי (מטופש. אחר כך פניתי למרפאה להפרעות אכילה ברמב"ם ; מקום מדהים שהציל אותי).

אכלתי הכל. מכל הבא ליד.

זה היה רע בפני עצמו, לא הצלחתי להפסיק והבנתי שבמטרה לרדת שוב במשקל אני צריכה לסגל הפעם הרגלים בריאים ונרשמתי למכון כושר.

בזמן הביקורים התכופים והמשעממים שלי במכון, בצעידה על הסטפר,

פזלתי כל פעם לאזור המשקולות ה"גברי" והמאיים.

קיוויתי לראות את הכלוב של הסקוואט פנוי, לאזור אומץ לגשת אליו.

בסופו של דבר זה קרה!

ומאז לא חזרתי אל הסטפר או ההליכון.

שם התרחש החיבור לספורט שלי: הרמת משקולות בטכניקת פאוורליפטינג.

סקוואט, בנץ' פרס ודדליפט הם תרגילים מורכבים ועיקריים בכל תכנית אימוני כוח (או לפחות צריכים להיות).

הכוחניות שהם משדרים בעיניי, עושה לי את זה.

כל חיי סבלתי מחוסר ביטחון וחרדה חברתית.

כשבתוכי השתוללה להבה שרק חיכתה להתפרץ.

את הסערות הרגשיות שלי למדתי לנתב לאימונים האלו.

כל שנות ילדותי ונעוריי חלמתי וייחלתי לשנות את המשקל שלי,

השנאתי על עצמי ספורט כי אף אחד לא הנגיש לי את הספורט הנכון.

אף אחד לא לימד אותנו בבית ספר להרים משקולת ואף לא תירגל איתנו אימוני התנגדות, אף לא אחד, גם לא במשקל גוף.

כל מה שהכרתי היה לרוץ,

הענשתי את עצמי בריצות עד שכאב לי, וסבלתי, פיזית ונפשית.

שנאתי לרוץ ועשיתי את זה בכל זאת.

ושנאתי, שנאתי ספורט…

עד שגיליתי שאני יכולה בעצם ללכת למכון ו….

להשתופף עד הרצפה עם משקולות ששוקלות יותר ממשקל הגוף שלי מונחות על השכמה ולעלות בחזרה.

זה היה מטורף בעיניי.

זה כוחני ברמות הכי מרגשות

וזה טיפל בי, שידרג אותי, נתן לי את הביטחון שרציתי כל חיי

והיום אני הולכת לאזור ה"גברי" כאילו הוא שייך לי

ואנשים מבקשים ממני סליחה על שהם תופסים לי את הספסל המועדף עליי של הבנץ' פרס.

כשהייתי מאמנת (תקופה קצרה בחיי) ניסיתי להנגיש לנשים ונערות סקוואט, בנץ' ודדליפט,

כי כשאת שולטת ברמה הטכנית בתרגיל מורכב כזה, הוא מעניק לך בחזרה משהו משמעותי.

ביטחון עצמי וחיבור לגוף שלך.

וזה מרגיש עוצמתי ביותר.

להיות חזקה ולהצליח לעשות לבדך פעולות קשות כמו: לסחוב משאות כבדים, להעביר דירה לבד,

לפתוח צנצנות עקשניות בלי עזרה של גבר, זה בוסט לביטחון העצמי.

לא עוד "תרגילים של גברים", נשים עושות הכל, ואף יותר טוב מגברים!

כשאני מביטה על עצמי אני לא מאמינה שזה סיפור חיי.

אימא שלי מזכירה לי כמה היה לה קשה לשכנע אותי לעשות פעילות גופנית כילדה,

ושכל הזמן אמרתי כמה אני שונאת ספורט!

התחרתי בתחרות פאוורליפטינג פעם אחת, ואני רוצה לעשות זאת שוב.

אני יודעת מה תחרותיות גובה ממני נפשית, וכיום, אני לא בתקופת חיים שאני רוצה את הלחץ הזה.

בוודאות אתחרה שוב בעתיד.

אני אוהבת את תקופת ההכנה והפיק של התחרות זה מרגש, אפילו יותר מהתחרות עצמה.

כשאימא שלי צופה בסרטונים שאני מעלה, היא קצת נלחצת… מעבר לכך אני מקבלת פרגון ואהדה רבה

המעגל הקרוב שלי מורכב רק מאנשים מפרגנים…

למזלי למדתי לבחור ולסנן את הסובבים אותי בגיל צעיר.

אפשר לומר שזה היה תהליך: נולדתי, גדלתי וחונכתי בסביבה דתית והתבלטתי בשל השונות וה"מוזרות" שלי.

לא האמנתי באלוהים, התקלתי את המורים בקושיות בנושאי גזענות ומיזוגניה.

הייתי ה"כבשה השחורה".

משם למדתי מי אני מאוד -לא- רוצה שיהיה בסביבתי.

מעבר לכך אני אדם שקורא אנשים בצורה מדויקת,

אני קוראת כל אדם מהשנייה שפגשתי אותו ;

אני יכולה להגיד עליו אם הוא לא אמין, אם יש לו בעיה באינטימיות, אם הוא היפוכונדר, אם הוא חסר ביטחון

בכך וכך… ולמדתי מהר מאוד להקשיב לאינטואיציות שלי.

האג'נדה שלי בחיים היא:

לשמור על שלווה נפשית, לא להיסחף למחשבות שלא משרתות אותי ; שום דבר לא שווה את המחיר שמשלמים על סטרס נפשי.

אג'נדה נוספת שהולכת איתי היא האג'נדה שלא לצרוך מוצרים מן החי.

אני טבעונית כבר 7 שנים, וכשנכנסתי לכל העסק של השרירים ידעתי שאין מצב שאעשה למען עצמי משהו טוב תוך צריכת מוצרים שגורמים סבל למישהו אחר.

בעוד חמש שנים…אני ממשיכה לעסוק באומנות ולוחצת מאה קילו בבנץ'.

הדמויות הנשיות המשמעותיות בעיני הן: אימא שלי וג'ניפר לופז.

אימא שלי לא התפשרה בחיים על האושר שלה: היא הייתה המפרנסת העיקרית אבל בחיים לא שכחה מתי ואיך לכייף.

אימא שלי היא אישה עם עוצמות אדירות שהתגברה על הרבה בחיים ועשתה דברים גדולים לגמרי בעצמה.

אני שמחה שהיא המודל הראשון שלי לנשיות, אני חבה לה את החוזק שלי ואני מנסה ללכת בדרכה.

ג'ניפר לופז לא התביישה לגעת בכל התחומים הכל מהכל:

היא שחקנית וזמרת ורקדנית ואושיית פיטנס והיא פשוט אישה מאוד עוצמתית ואני חולה על הסרטים שלה.

עצה שלך למי שקוראת את הפוסט שלי:

להתחיל ללחוץ חזה. לא לפחד מהתרגיל הזה. לא לפחד מ"להתנפח".

הלוואי שלהתנפח היה כזה קל…

מאחלת לעצמי המשך חיים מאושרים, בריאים ושלווים עם בן זוגי והכלבים שלנו. טפו טפו טפווו

לאינסטגרם של טל אסולין

© 2020 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: טל אסולין תמונת נושא: הדר ברל