אם היו יודעים מי אני באמת … / יפעת חן

"אם היו יודעים מי את באמת … " אמרה לי דמות משמעותית עבורי, בילדותי.

היא אמרה, בלי כוונה רעה.  אולם  המילים נצרבו עמוק בנשמה.

הבנתי,

בתת-המודע,

שאם "יגלו" מי אני,

הרי שאני אבודה.

---

על כן המסכות עלו.

ההגנות נבנו.

מבחוץ אני מושלמת-מבפנים- חוששת.

שרק "לא ידעו".

---

ומה היה "להם" לדעת?

כמה אני אנרגטית. ותוססת.

כמה אני חברותית ותקשורתית.

כמה יצירתית, ספונטנית ומלאת תשוקה לחיים…

וגם, מודה, שאני בלגניסטית גדולה,

שאוהבת לחיות (יותר מאשר לסדר ולנקות).

ויש לי דעות ומחשבות שלא תמיד מסתדרות עם מה ש"ראוי ו"נכון".

---

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילמה: חנה לאה

---

והייתי מוצלחת. ממש.

ציונים מעולים לאורך כל הדרך.

תואר ראשון, שני ודוקטורט.

מרצה באקדמיה. עובדת סוציאלית שיקומית. רעיה. אימא לשישה. (בלי עין רעה).

סימנתי "וי" ענק על כל מה שנכון וצריך ונחשב.

רצתי ורצתי בין המשימות והתפקידים… ויש לי את התעודה שתעיד:

---

אני שווה!!!

---

אבל בפנים?

הילדה הקטנה הייתה מבוהלת, ופחדה להשמיע את קולה.

שמא לא יאהבו אותה.

שמא יגלו "מי היא באמת"…

בתפיסה שלי – עדיף שאת יפעת ה"אמיתית" אף אחד לא יכיר, שמא  העולם שלי יתמוטט.

---

והרגשה- אי אפשר לנצח במילים.

גם לא היפות והמשכנעות ביותר.

---

עד שיום אחד זה קרס מבחינתי.

משבר שהציב לי מראה מול הפנים. האדמה רעדה  ושום דבר לא יכול לחזור להיות כמו שהיה עבורי.

שמעתי את קול הנשמה שלי: "חשבת שתסתירי את המהות האמיתית שלך, והכל יהיה בסדר…"

ניסית לישר קו מול כל הציפיות, להיות מושלמת, לדחוק את מה שעלולים לגלות.

"תראי. זה לא עובד".

---

בין השינויים החשובים ביותר  שערכתי אחרי שניערתי את  האבק מעלי

הייתה ההחלטה

להתחבר לעצמי, לגוף שלי, דרך הרגליים. דרך תנועה.

---

במקום לרוץ בחיים, ממשימה למשימה משיא לשיא,

התחלתי…לרוץ.

אבל ממש.

והפעם תרתי משמע.

---

בעבר כבר ניסיתי את כוחי בריצה. עשיתי זאת עם מאמנת מעולה.

אבל ברגע, שהגעתי ליעד, סימנתי "וי", והפסקתי. לצערי.

הפעם- זה היה אחרת.

יצאתי לרוץ בשביל עצמי.

החיבור לכוחות שבי, ולנפלאות הבריאה שמקיפים אותי.

ל"כאן ולעכשיו".

---

זה היה (ועודנו) מאתגר!

מכל הבחינות : פיזית ונפשית

הסביבה הקרובה שלי לא ממש הבינה או הסכימה לקבל אימא/ אישה אחרת.

הרי – להם לא היה מושג אמיתי על מה שקורה לי בעולם הפנימי. ומבחינתם,

הריצה הייתה השקעה ב"גוף" , התפל , שלא לומר השפל , לנשמה.

---

מבחינה פיזית- התחלתי בדקה אחת של ריצה, והעליתי לאט לאט.

ההתחלה הייתה קשה.

לחצות "שיא" של 5 דקות ריצה היה ואוו ענק.

למעשה בכל ריצה, הדקות הראשונות הן הכי מאתגרות כמעט תמיד.

עשרות פעמים שאלתי את עצמי: "בשביל מה?"

ו"האם זה שווה את זה?" הרי לכל דבר יש מחיר, במעגלים שונים.

---

ואז, כמו עתה, אני יודעת: זה שווה!

---

זה ברור כשמש עבורי היום, החיבור: תנועה- תודעה

אולם  בתחילת הדרך זה לא היה כך, ונדרשתי להרבה  אומץ ותעוזה,

גם  בפן המקצועי, כעובדת סוציאלית: הרי במשך שנים ליוויתי וטיפלתי באנשים  דרך שיחה בעיקר.

הטיפול התבסס על אמפתיה ועל שינוי דפוסי מחשבה.

והנה, התחלתי להבין ולהרגיש- שהשינוי דורש  יציאה "מחוץ לקופסא" ולחדר הטיפולים הקונבנציונלי.

---

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

כי כשמגיעים לריצה של 20 דקות ויותר…זה הופך ממאמץ גופני, למשהו אחר.

בשלב הזה, הריצה הופכת , על פי השיטה בה אני רצה , למדיטציה ותפילה.

היא הזמן (כמעט היחידי) בו המחשבות משתתקות,

ה"שדונים" שמנסים להפיל אותנו לעצב וליאוש – מקפלים זנב וצופים בהשתאות.

כיצד האדם מנצח את עצמו!

---

הקול הבריא שבתוכנו, קול הנשמה הטהורה- הוא השולט בתודעה.

---

היום אני בוחרת לזכור, דווקא  כאישה מאמינה, כי הגוף הוא משכנו/ביתו  של הנשמה בעולם הזה,

ואני בוחרת לחיות חיים בהם אני מחוברת אל הבית הזה שלי,  וחיה באמת.

כיום, היעדים שלי הם פשוטים לכאורה: אני חולמת לרוץ אל עצמי כל יום במשך שעה.

וגם להביא את "אור התנועה" לנשים אמיתיות. רגילות. כאלו שחושבות שזה בלתי אפשרי.

אני אומרת לעצמי, ולמתאמנות:  "זו בחירה בחיים!"

בחירה בטוב. בחירה בשמחה.

ובסופו של דבר, אחרי המכשולים, זה טוב לכולם בסביבה – את תהיי אימא ואדם יותר טוב בכל התחומים,

אם תאהבי את עצמך ואת גופך.

---

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

אני יודעת שאני כזו.

ביום שבו אני לא אוהבת את עצמי- מסוכן להיות בסביבתי

---

במקום טלוויזיה, או עיתונים, במקום עוד כביסות וכלים,

במקום להיות קורבן ולומר לעצמי: "אין לי זמן" ואז לדחוף שוקולד או עוגה מתוך תסכול וכאב מודחק.

אני בוחרת ומתפללת להמשיך ולרוץ.

בכך אני משחררת את האנרגיה השלילית ומתחברת לשמחה, ליקום, לעוצמות שבי.

בכך אני מתמלאת-ואז יש לי הרבה יותר מה לתת לכל מי שצריך אותי.

וזה לא תמיד פשוט. בעצם-כמעט לעולם לא.

זו בחירה כל רגע מחדש.

---

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילמה: חנה לאה

---

כמו שאומרת חברתי היקרה, מיטל ברק:

"אין פעם אחת שקל לי לקום בחמש בבוקר אבל אין פעם אחת שאני מתחרטת על כך!"

---

ביחד עם הליך ההתפתחות הפנימי ושילוב הריצה בחיי, פרצתי גבול מנטלי, ופתחתי קבוצות ריצה.

על אף שהרצון קינן בי וידעתי עמוק בפנים, שיש בי תכונות מתאימות לכך, לא העזתי .

עד שנתקלתי בספר מופלא  שנקרא: "העולם לא יכול להתקיים בלעדייך".

במקום לשמוע את המחשבה/ "השדון"  בתוכי: "מי את חושבת שאת, שתאמני? !! "

משה שרון מציע בספר את השאלה ההפוכה: "מי את חושבת שאת, שלא תאמני ?!!!.

הספר הרחיב לי את התודעה.

תבנית מחשבה חדשה נכנסה לחיי: מיצוי כישרון ומתנות שמיים, הן לא "גאווה" אלא ענווה והכרת- תודה לבורא העולם על מתנותיו.

נרשמתי ועברתי קורס מאמני ריצה  רפואיים,

במכון וקסלר.

שם רכשתי  את הידע ובעיקר את הגישה: מקצוענות,  אנושיות  ותודעה של שפע.

---

אני "מעבירה את זה" היום  הלאה בקבוצות הריצה והעצמה שלי שנקראות, באופן טבעי , "לרוץ אל עצמך".

---

בקבוצות שאני מאמנת, הנשים עוברות גם הליך אימון מנטלי והעצמה:

"מבטטת כורסא לאישה –שמחה- רצה". שמחה של סיפוק אמיתי, שנובע מבפנים.

---

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

כיום, אני ממשיכה בעבודתי עם נכי צה"ל (שהיא שליחות בפני עצמה!),

אימא , רעיה ואישה שהיא הרבה יותר שמחה.

אה…ורזה.

ירדתי בהליך, ממידה 46 למידה 40. בערך….

אינני נשקלת. כי מה זה חשוב? אני מרגישה.

אני יודעת.

וזה העיקר.

---

כמו בריצה- היעד הוא לא העיקר.

העיקר זו הדרך,

הבחירה, כל רגע מחדש- בטוב עבור גופי ובעוצמה מבפנים שזה מאפשר לי.

---

מה החלום שלי, את שואלת, לילך קרן גרופר?

ברובד הפנימי אני שואפת  להיות אימא אישה ואדם הכי טוב שאני יכולה.

למצוא את האיזון העדין, כל יום מחדש, בין הבית לבין החוץ.

בין העשייה להוויה.

להמשיך וללמוד מכל טעות  ולראות בכל משבר שיעור והזדמנות להתבוננות אמיתית במראה.

כי באמת (על אף שזה יכול להישמע  קלישאתי ממש):

---

 

 

 

 

 

 

 

 

---

בזכות כל מה שעברתי, אני היום אישה ומטפלת הרבה יותר  אצילית וחומלת.

---

ברובד החיצוני  אני שואפת

להניע אישה, אחת  (ועוד אחת..),  להצטרף ולהידבק "באור התנועה"

להצטרף לקהילה בפייס , "אשה ותנועה סיפור אהבה".

בחזוני נשים רבות מצטרפות  לקבוצות ריצה בכלל, ולפרוייקט החדש  שלי בפרט: קבוצת און-ליין.

---

כל אישה שחלמה על כך, אבל ויתרה על החלום בגלל שלא נמצאה קבוצת ריצה מתאימה עבורה באזורה,

תוכל לחבור אלי ואל האימון ב"לייב" ממש.

---

היא תצטרך  לגייס את המוטיבציה, לנעול נעליים ולצאת מהבית

ואז להתחבר לשידור "לייב"  ולעבור איתי ועם שאר הנשים בקבוצה,  צעד אחר צעד, את האימון.

ובעיקר-  להמשיך לרוץ אל עצמי  לעולם.

לכתוב טור נוסף עם סיום חצי מרתון, ולאחריו עם סיום

מרתון מלא, וגם אולטרא – מרתון בשטח (תגידו: אמן !:)

לא משנה כמה זמן זה ייקח

בעוד מספר חודשים או שנים..  כמה זמן שיידרש ….

---

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילמה: מעין סעידוב

 

---

העיקר היא הדרך!

---

וכעת. אתם יודעים מי אני באמת.

והעולם לא התמוטט .

או שכן?

נראה אם השמש תזרח גם מחר…

---

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילמה: מעין סעידוב

 

---

ולסיום, תודות:

את האומץ להיות *אני* האותנטית, הן בחוזקותי והן בחולשותי, אני מקבלת לאורך הדרך וכיום,

מא.נשים מופלאים, שמלווים אותי, כל אחד בתחומו וייחודו.

תודתי שלוחה אליכם- כל אחד ואחת מכם יודעים היטב מי אתם.

ולמאומנות שלי: תודה על מי שהינכן. תודה שאתן בוחרות לרוץ אל עצמכן ומאפשרות לי להיות לכן מלווה במסע.

ניפגש בחופים ושבילים,

העיקר בתנועה.

---

לפייסבוק של יפעת

לעמוד הבית: לרוץ אל עצמך

---

© 2020 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: יפעת חן