אם הגוף שלי היה יכול לדבר, מה הוא היה אומר?
אני סול, בת 36 מירושלים, מנהלת קהילות דיגיטליות במשרד הבריאות ואמא לשניים.
מנהלת את קהילת "בריאה וחזקה" ; קהילת בוטיק לנשים בכושר.
ספורטאית חובבת כבר 7 שנים, לאחר תהליך ארוך של מעבר לאורח חיים בריא, ירידה במשקל (ועלייה קטנה אחריה לבניית שריר בעיקר)…
מתאמנת בענפי ספורט שונים (תמיד מרגישה שזה כמו לבחור איזה ילד את הכי אוהבת): אימוני כוח, אמנויות לחימה, ריצה ויוגה. לפעמים גם מטפסת בשבתות.
רוב חיי הייתי בטטת כורסה.
לא אהבתי תנועה וספורט, ובעיקר התחמקתי מהזדמנויות לזוז… שלא למטרות הרזיה.
בשנות ה – 20 המוקדמות שלי נפלתי לתחילתה של הפרעת אכילה
עשיתי דיאטת כסאח שכללה בעיצומה אכילה של תפוח אחד בלבד ליום, וירידה של 12 קילו בחודש וחצי.
הייתי עצבנית ועייפה ומאד חלשה.
בעזרתה של אמא שלי וכמה אנשים שסימנו לי שירדתי מהפסים, הצלחתי לחזור לאכול רגיל וחזרתי לעלות במשקל…
ככה עד שהבן השני שלי נולד והבנתי שהגיע הזמן לטפל בעצמי כמו שצריך – ולכל החיים.
התחלתי במעבר איטי ובריא לאורח חיים בריא: תזונה בריאה ונכונה, ארוחות כל שלוש שעות, ולאט לאט למצוא את הספורט שיעניין אותי ויעשה לי טוב… מ-0 לקצת…
בתהליך גיליתי את עצמי ובניתי את עצמי מחדש ממש.
מי שמכיר אותי לא מבין מי זו בכלל, לא מאמין שפעם לא סבלתי ספורט וחייתי על דוריטוס ומלאווח מדי ערב, עד לכאבי בטן חזקים..
השינוי התבצע באיטיות ומבפנים, תוך הרבה מאד חשיבה וביקורת עצמית ;
הבנתי שלחיות על תפוח לא יחזיק, ושגם לא לעשות ספורט, ובניתי את עצמי מחדש לאט לאט ומאפס, מתוך הקשבה אמיתית להעדפות שלי,
למה שעושה לי טוב ולמה שיחזיק מעמד לאורך זמן.
המניע שלי היה הבריאות שלי, והרצון שלי להישאר vital לאורך זמן.
הייתי אז בת 29 אבל הרגשתי בת 60.
במרוצת שבע השנים האלו שעברו מאז, הספורט הפך להיות הדבר האהוב עליי.
בעלי הפך למאמן כושר, והכושר הוא חלק מאד משמעותי מהבית שלנו.
אני מתאמנת מדי יום, ונהנית מעיסוק בענפים שונים במקביל, חברויות חדשות שיצרתי בספורט ואורח חיים שבאמת גורם לי להרגיש חזקה וטובה עם עצמי, מבפנים.
למדתי רבות על היכולות שלי באמצעות הכושר והתהליך שעברתי, מה מזין אותי מבפנים (לא רק תזונתית, גם אנרגטית) ומה עושה לי טוב.
בשבע השנים האלה זכרתי שהמשקל לא עשה לי טוב,
לעלות עליו יצר אצלי הרבה מאד אובססיות ולכן אחרי שירדתי בזמנו 20 קילו, הפסקתי מהר מאד להישקל כי זה עושה לי רע.
שייכתי את המשקל לתקופה ההיא, הרעה, שהייתה לי ונמנעתי ממנו.
כך קרה שלאט לאט, בתזונה בריאה, עליתי קצת במשקל.
המשקל הזה אמנם היה בנוי לא מעט על שרירים שבניתי, אבל עדיין קצת הפריע לי.
התגעגעתי לתמונות מסוף התהליך ההוא, כשרצתי לראשונה חצי מרתון, ואהבתי את הדמות שראיתי.
המחשבות האלה העסיקו אותי לא מעט זמן, והבנתי שהסיבה האמיתית שאני רוצה עכשיו לעשות תהליך מחדש היא לא מתוך כעס או שנאה לגוף כמו בפעם הכואבת ההיא,
אלא מתוך רצון לשפר אותו ומתוך אהבה אליו ולמה שהוא נותן לי.
פחדתי להישאב למקום הרע של פעם, שכל שקילה מעוררת בי כעס כלפי הגוף שלי ומעסיקה אותי לאחר מכן כל היום..
פחדתי לא להצליח ולהתייאש מהר ופחדתי להיות רעבה.
התחלתי בתהליך בתחילת הקורונה, כשבעצם הדיכאון הקל שנכנסתי אליו כשהתחיל הסגר הראשון דחף אותי לחפש מטרה חדשה ומשהו שיגרום לי לקום בבוקר במהלך הסגר.
החיטוב (=ירידה באחוזי שומן ושמירה על מסת שריר) היה למעשה הבחירה שלי "בחיים",
במשהו שיעשה לי טוב וייתן לי מטרה, לצאת מהסגר מחוזקת יותר ולנצל את הזמן הזה למשהו טוב.
יחד עם חבר טוב, שהפך במרוצת הזמן לשותף אמיתי לתהליך, התאמנו יחד, הזענו יחד ועשינו יחד את החיטוב.
התהליך הזה, שלכאורה התחיל ממשהו שטחי ואסתטי נורא (רציתי זרועות יותר דקות ובטן שטוחה יותר, שיראו יותר את השרירים),
הפך למשהו מאד עמוק, שהכריח אותי להסתכל לעצמי עמוק בקרביים ולחשוב מה המטרות שלי כאן?
למה אני עושה ספורט בכלל? מה עושה לי טוב ומה לא? מה המחשבות שמובילות אותי?
בזמן התהליך הבנתי שאני נותנת לכל מני "אמיתות" להוביל אותי:
לאכול כל 3 שעות, שלא טוב לי להישקל, שאני חייבת להתאמן X פעמים בשבוע/ביום, והבנתי שהאמיתות האלה מושכות אותי אחורה.
וכך למדתי להיפרד מחלק מהאמיתות האלה, להוריד מעצמי עומס רגשי ולהתפתח יחד עם התהליך – ליצור לעצמי שגרת שקילה שתשמור עליי ותסייע לי לרדת במשקל
ועם זאת – לשחרר ולא להיות אובססיבית למספרים (שקילה יום כן ויום לא, יומיים בשבוע בשישי שבת שלא סופרת קלוריות בכלל, לשחרר את הריצה הארוכה של ימי שישי שלא תאמה למטרות החדשות שלי ולרוץ 'כשבא לי' ועוד).
לקראת סוף התהליך החלטתי לשתף בפייסבוק בקהילה שלי כדי לעודד נשים שלא לפחד להיכנס לתהליך דומה (חיטוב או מסה)
מתוך פחדים מסוימים ולהציג בפניהם את העומקים והחוזק שהתהליך הזה נתן לי.
השיתוף נתן לי חיזוק בדמות מחמאות שקיבלתי, התעניינות
וגם עזר לי למסגר לעצמי את התהליך שעברתי ולתת לי עליו נקודת מבט סמי-חיצונית.
הדרך הייתה לעיתים מאתגרת: היו רגעים, בעיקר בהתחלה, שהיו קשים עבורי, שרציתי להפסיק והיה לי קשה… עם הרעב לפעמים (עד שלמדתי שמגש של ירקות בתנור פותר הכל) ועם התנודות בגרף המשקל.
התבאסתי שאחרי כמה ימים של התמדה יש עלייה במשקל שאני לא מצליחה להסביר והיו רגעים שמשקל היעד שהגדרתי לעצמי נראה כמו פאטה מורגנה.
כל הרגעים הקשים האלו הכינו אותי להתמודדות וחיזקו אותי…
לאט, לאט ראיתי יותר ויותר תוצאות, נהניתי יותר מהדרך ופיתחתי לי שגרת חיטוב שמאפשרת לי לחיות ממש טוב, ליהנות מהחיטוב ולראות תוצאות.
הגעתי למשקל היעד לפני חודש בערך, ממש לפני נסיעה לנופש בצפון.
ודווקא לשחרר שם היה נהדר, למדתי שאני משחררת ועדיין נשארת בתוך מסגרת תודעתית מסוימת ואחרי שחזרתי – גם המשקל לא זז…
למדתי שגם אם כן, אני מהר מאד יודעת לחזור לשמור על עצמי, להתכוונן חזרה, והכל בסדר…
אני חושבת שאין באמת קו סיום לדבר הזה כי זה תהליך שלא נגמר לעולם.
כרגע אני עדיין בסוג של חיטוב, לא מורידה יותר בגירעון הקלורי אבל המשקל עדיין סובב סביב אותם המספרים.
יש עדיין שיפורים חיצוניים שממשיכים לקרות ולכן אני ממשיכה עדיין בתהליך, כי מרגישה שהגוף עדיין 'שם' ומרגיש גם בנוח איפה שהוא נמצא…
מבחינת השימור, התכנון להמשך הוא להמשיך להישקל במתכונת הנוכחית על מנת לשמור על הקו,
לאט לאט להפסיק לספור קלוריות ולהסתמך על המראה ועל המשקל כך שאם תהיה עליה גבוהה, אוכל לחזור ולרדת.
מבחינה מחשבתית, אין לתהליך הזה קו סיום כי הוא בעצם תהליך של שיפור עצמי והתכווננות, ואני מתכננת להמשיך בו.
התגובות של הסביבה טובות, ולא יודעת אם זה משמח אותי.
אני חושבת שיש יותר מדי עיסוק בחשיבות של המראה החיצוני ושל ההרזייה ולא בהיבט הפנימי או של הכושר, וזה מה שבעיניי באמת חשוב –
זו לא ירידה במשקל לשם הירידה במשקל אלא עלייה בכושר, בפיטנס הכללי של הגוף והנפש ואני חושבת שזה מה שחשוב לי להראות ולעודד.
מבחינת התהליך עם הבית והמשפחה והילדים, אני חושבת שהצלחתי ליצור לעצמי שגרה שפוגעת מעט ככל האפשר במי שסביבי, הם אוכלים רגיל.
מלכתחילה הבית שלנו אוכל יחסית בריא ולכן לא היה הבדל גדול מבחינתם.
אני מכינה לעצמי יותר סלטים, יותר ירקות בתנור ויותר חלבונים אבל זה לרוב לא כ"כ מפריע לאחרים.
מבחינת מצב הרוח, מן הסתם שמצב הרוח מושפע מימים מסוימים בחיטוב –
מודה שזה חלק שהיה לא קל לבן הזוג לפעמים ולכן שמחתי שהיה לי בנוסף לתמיכה המדהימה שלו, גם תמיכה של שותף וחבר לדרך שיכולתי לפרוק איתו את הקשיים.
אני חושבת שיכולתי להתחיל בחיטוב הזה בדיוק עכשיו אחרי שהגעתי לאיזושהי נקודה נוחה וטובה בחיי,
שאני מאושרת בעבודה שלי, במשפחה שלי ועם בן הזוג ואני באמת ובתמים פנויה לעשות תהליך כזה עם עצמי ממקום טוב ולא ממקום ביקורתי.
אני מאחלת לנשים להצליח לעשות תהליכים דומים שיהיו אמיתיים וכנים עם עצמן, במקומות הכואבים.
לדעת להסתכל במראה ולחפש מה את אוהבת ומה לא, ליהנות מהעבודה הקשה שלנו ולדעת להשקיע בעצמנו (לא, זה לא אנוכי להשקיע בעצמך!).
היעד שלי הוא ליהנות מזה לאורך זמן, וגם מהספורט…
לעשות את זה כי אני אוהבת את זה ולא מתוך תחושת חובה שהרבה פעמים (כפרפקציוניסטית) גורמת לי לעשות דברים.
אני מאחלת לעצמי להמשיך להקשיב לגוף שלי, לחוש כלפיו וכלפי עצמי גם חמלה והערכה.
אחד הדברים שליוו אותי בתהליך זו החשיבה שאני הולכת לאתגר את עצמי ולצאת מהקופסא.
אם פעם חשבתי שתהליך של חיטוב הוא שטות והתעסקות בתפל,
הבנתי שזה אצלי בדיוק ההיפך – תהליך פנימי של חיפוש המשמעות בכושר שלי, בספורט, בתזונה ובמה שחשוב לי בעצמי ובכלל.
הבנתי שהאנשים שמקיפים אותי והאנרגיות שלהם חשובות לי,
וגם לאתגר את עצמי מבחינת האופי שלי – כוח הרצון הענק שלי הוא נכס בחיטוב, לא לזוז ימינה ושמאלה ולעבוד קשה.
דווקא בחיטוב לימדתי את עצמי לשחרר, לא להתעסק במספרים כל היום ולחפש את ההנאה מהתוצאות הפיזיות ולא המספריות.
להצליח לשחרר אמיתות שחשבתי שיהיו איתי לנצח…
נעזרתי הרבה בפודקאסטים של חשיבה חיובית ושל תזונה ובריאות (ממליצה בחום על "חושבים טוב" של יהודית כץ' ועל 'מזון למחשבה' של לינה חייקין סמרסקי ומארק סמרסקי).
הפודקאסטים עזרו לי לחשוב חיובי גם במהלך הקורונה ובתהליך ספציפית, ללמוד יותר על פרפקציוניזם ואיך לשחרר ועל בנייה של דימוי גוף חיובי.
אחד ממשפטי המחץ ששמעתי היו בפודקאסט של יהודית כץ שאירחה את פאולה רוזנברג ופאולה סיפרה
שאחת השאלות שהיא שואלת בסדנה שלה לבריאות היא אם הגוף שלך היה יכול לדבר, מה הוא היה אומר לך.
וזה עשה לי שנייה קווץ' וגרם לי לחשוב עד כמה האימונים המאומצים באמת עושים לגוף שלי טוב, מה הוא אומר לי,
מה אני צריכה לשפר בגישה שלי כלפיו ועוד.
© 2020 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: סול רפאל תמונה: סול רפאל
כתיבת תגובה