יש לכם סיפור על חיבור עצמי שהתרחש באמצעות ספורט?
סיפור שאחרים יוכלו לפגוש בו את עצמם?
אין הכוונה לספורטאים מקצועיים, גם לא כאלה עם הישגים מרשימים של דקות או שניות.
הסיפור שלכם הוא רק שלכם, ומשמעותו היא קודם כל עבורכם,
התהליך שעשיתם, ההתחברות הפנימית והחיצונית שהתרחשה אצלכם.
כל סיפור כזה מהווה השראה לקוראים אחרים, אתגר שיכול להוביל להעזה ואמונה עצמית.
אז מה עושים?
שולחים אלינו את הסיפור שלכם, בצירוף תמונה ופרטים אישיים.
צוות המערכת יבחר לפרסם את הסיפורים הנבחרים.
השאר… כבר עלינו.
מהיום שאני זוכרת את עצמי הייתי סוג של טום-בוי,
אהבתי ספורט ואקשן, הייתי שובבה וקופצנית, היפריאקטיבית במלוא מובן המילה...
בהיותי בערך בת עשר נפתח חוג ג'ודו בשכונה ואני, הלכתי לשיעור ניסיון,
ללא ספק זו הייתה אהבה ממבט ראשון...בדיוק כמו בספרים, בסרטים.
התחלתי להתאמן בחוג
הייתי ילדה מאוד שקטה, אפילו די ביישנית.
בטח לא ספורטיבית...מאוד מאוד רזה, בעלת מבנה גוף קטן וצנום.
באופן יום-יומי ספגתי הערות וביקורות לגבי הרזון שלי בצורה מציקה, ביקורתית וחודרת פנימה (עד היום זה קורה אבל פחות).
בגיל הצבא נרשמתי לראשונה בחיי לחד"כ, והתחלתי
מאז שאני ילדה עניינו אותי שני דברים עיקריים: בעלי-חיים, וספורט.
התחלתי להתאמן מגיל מאוד צעיר.
בכיתה ד' הייתי רצה ארבע פעמים בשבוע, עושה מלא שכיבות שמיכה וכפיפות בטן, פשוט כי נהניתי לראות את השרירים שלי במראה.
בכיתה י' התחלתי להרים משקולות, לא ידעתי
הייתי ילדה ספורטיבית, "טום בוי" ששיחקה עם בנים,
התעמלתי קרקע עד בערך גיל 12, מגיל 13 עברתי לתחום האתלטיקה הקלה- ריצה (תחרויות שדה וכד')
כמובן, שהייתי בנבחרת של הבנים... כי בתיכון שלמדתי בו לא הייתה נבחרת אתלטיקה לבנות...
בזמן שירותי הצבאי לא ממש
לקרוספיט הגעתי לגמרי במקרה, באמת...
אילו הייתי יודעת מה זה קרוספיט, כנראה שלא הייתי מנסה בכלל, כנראה שהייתי מוותרת על התענוג מראש.
למזלי, לא באמת ידעתי מה זה...
באותה התקופה ניסיתי לחזור לרוץ, אחרי פציעה שהגבילה אותי לתקופה די ארוכה.
ואם להיות כנה עם
מרגע שלחצתי על "משתתפת" בפייסבוק לא היה יום שבו לא חפרתי לגיא בעלי.
בשקדנות של תלמידה חרוצה למדתי את כל הטיפים האפשריים מסרטונים של רוכבים,
השגתי הקלטה של מישהו שרכב את המסלול והסתכלתי עליה שוב ושוב כדי להבין איפה צפויים קשיים בדרך.
הלילות
גל ביפול מלמדת טוורקינג - למי שלא מכיר... זה הזמן לפגוש את סגנון הריקוד הכי מקפץ ושרירי שיש.
גל מקדישה לכך את כל כולה, ובעיני זו משימת חיים ממשית.
כל זה לא בכדי... יש לכך סיבה משמעותית:
בסרטון וידאו המצורף תוכלו לשמוע, לראות,
היום אני מעין האושר והכושר, אבל...
הספורט שהיה חלק מחיי, ואחד מאהבותיי הגדולות נפסק.
הייתי ילדה ספורטיבית: טניס, כדור עף, שחייה, השתתפתי בתחרויות המלוות בתעודות ומדליות, זכיתי במקומות ראשונים בתחום התחרותי,
ואז הכול נפסק...
שנות התשעים, בעיות אכילה ודימוי גוף החלו, חוסר שליטה באכילה,
נולדתי באוקראינה, עליתי לארץ בגיל 19.
לשמחתי הגעתי לעולם הזה עם הרבה מזל והצלחה!
לצערי יותר מזל מאשר בריאות...
ישנם מלא סיפורים בעולם הזה, על התמודדות עם מחלות ניצחון והצלחה!
הסיפור שלי טיפל'ה שונה...
הספורט עבורי זה חיים, אוויר! ותיכף תבינו גם למה...
נולדתי באוקראינה להורים
אם יש משפט אחד שמלווה את חיי כמתבגרת וכאישה הוא:
"מה לי ולספורט? אני שונאת ספורט! זה הורס לי את הפן, מורח לי את האיפור וגורם לי להזיע.. "
היום, אני מסתכלת על עצמי במראה וממלמלת את המשפט:
"היי, נעים מאוד להכיר, טלי
תגובות אחרונות