יש לכם סיפור על חיבור עצמי שהתרחש באמצעות ספורט?
סיפור שאחרים יוכלו לפגוש בו את עצמם?
אין הכוונה לספורטאים מקצועיים, גם לא כאלה עם הישגים מרשימים של דקות או שניות.
הסיפור שלכם הוא רק שלכם, ומשמעותו היא קודם כל עבורכם,
התהליך שעשיתם, ההתחברות הפנימית והחיצונית שהתרחשה אצלכם.
כל סיפור כזה מהווה השראה לקוראים אחרים, אתגר שיכול להוביל להעזה ואמונה עצמית.
אז מה עושים?
שולחים אלינו את הסיפור שלכם, בצירוף תמונה ופרטים אישיים.
צוות המערכת יבחר לפרסם את הסיפורים הנבחרים.
השאר… כבר עלינו.
בעלי נפטר לפני כחצי שנה לאחר שבע שנים שהיה חולה במחלת ניוון השרירים ALS.
רק על עצמי לספר ידעתי...
מנקודת מבט של הסביבה הקרובה אלי: אני נחשבת כ-״רובוט״, לא אמיתית, אולי בגלל כוח הרצון החזק שלי.
כשאני מחליטה משהו, אני משיגה אותו, דבר
אני ספורטאית מאז שאני זוכרת את עצמי.
ספורט, כושר ,עיצוב, או איך שלא תקראו לזה בשבילי זה אורך חיים אמיתי.
כל חיי עסקתי בספורט: התעמלות קרקע, מכשירים, ואתלטיקה...
כל מי שמכיר אותי יודע שהספורט הוא חלק בלתי נפרד מחיי.
לפני כמה שנים חליתי בסרטן בלוטת
אני חושבת כמה שהריצה היא לא "רק "ריצה.
היא עמוקה, מרגשת, ממלאת, מכילה והחשוב מהכל ...
היא גורמת לך לזמן להיות רק שלך, בו אתה משוחח עם עצמך, מלמד את עצמך ואת גופך ,חווה דברים חדשים.
אני רצה 16 שנה, מתוכן אפשר להגיד
סיפורים של שינוי מתחילים בדר"כ באיזה אירוע מטלטל,מכונן.
משהו גדול, שגורם לך להבין שהמקום שאתה נמצא בו לא טוב לך.
באופן לא מפתיע, הסיפור שלי מתחיל באירוע בנאלי לחלוטין.
חמש וחצי בבוקר על הספה, קוראת ספר, ופתאום הרמתי את העיניים והסתכלתי סביב על
אני נמצאת כרגע בעיצומו של שינוי בחיים.
עברנו מאזור המרכז, תל אביב, מלב העשייה , ההצלחה , המוניטין , ההרגל והנוחות אל יישוב קהילתי, קלע אלון שברמת הגולן.
עברנו מתוך בחירה בשינוי!
החלום המשפחתי של בית עם גינה, נדנדה, ומרחבים לילדים לרוץ, לנשום,
שרון אברך שזיפי (46), אימא לשתי בנות: סיון (18.5) ואורן (15).נשואה ליגר.
הרומן שלי עם הריצה החל עוד בהיותי ברחם אימי, שהייתה אצנית.
סופר לי, שאימי התחרתה וזכתה בהיותה בחודש רביעי בעת שנשאה אותי ברחמה...
אפשר לומר שקיבלתי את הריצה דרך חבל הטבור
בת 36, אמא ל-3 בנות (תאומות 6 ו -2 ).
חיה ונושמת ספורט מבוקר עד ערב כדרך חיים.
מזה 17 שנה מאמנת, מעצימה ומובילה אנשים לאורח חיים אקטיבי.
אני 'אבסולוטלי' נהנית מהדבר המדהים שגוף האדם יכול לעשות: תנועה.
החיבור שלי לעולם הספורט התרחש עוד
כשאני מסתכלת מסביבי על העולם שבו אנו חיים,
נראה שאם את בריאה ושלמה ללא מחלה כזו או אחרת,
במיוחד זו שאנו שומעים עליה כל הזמן... את סוג של נס.
התמזל מזלי כפל כפליים,
ונולדתי לאמא שמחוברת לספורט באופן מובהק וספגתי את זה מגיל אפס.
אמא
נולדתי בלנינגרד (כיום סנט פטרבורג) לפני 48.5 שנים.
ילדה שקטה מופנמת וחולנית, כל קשר ביני לבין ספורט לא יכול היה להתקיים.
בגן הילדים התקשיתי בפעולות מוטוריות פשוטות כמו: גרבת גרביונים, ופעמים רבות עד שסיימתי להתלבש הסתיימה לה גם ההפסקה בחצר...
העדפתי לקרוא ולדפדף
אני, עינב עובדיה
אוטוטו בת 37 ועדין בת 20.
נשואה באושר לצעיר ממני בשש שנים.
כל החיים אני והמשקל במערכת יחסים, כמו בכל מערכת יחסים יש עליות וירידות ועליות.
וככה במהלך החיים...
ספורט הפך להיות הפסיכולוג שלי
בגלל אי אלו אירועים בחיי (זה כבר לפוסט הבא).
אין
תגובות אחרונות