יש לכם סיפור על חיבור עצמי שהתרחש באמצעות ספורט?
סיפור שאחרים יוכלו לפגוש בו את עצמם?
אין הכוונה לספורטאים מקצועיים, גם לא כאלה עם הישגים מרשימים של דקות או שניות.
הסיפור שלכם הוא רק שלכם, ומשמעותו היא קודם כל עבורכם,
התהליך שעשיתם, ההתחברות הפנימית והחיצונית שהתרחשה אצלכם.
כל סיפור כזה מהווה השראה לקוראים אחרים, אתגר שיכול להוביל להעזה ואמונה עצמית.
אז מה עושים?
שולחים אלינו את הסיפור שלכם, בצירוף תמונה ופרטים אישיים.
צוות המערכת יבחר לפרסם את הסיפורים הנבחרים.
השאר… כבר עלינו.
אני בת 42 עם ניסיון חיים של בת 60.
אמיתי, ממש לא סופרלטיב.
התחתנתי, התגרשתי, המשכתי קדימה...
התקדמתי בקריירה והפתעתי מאוד.
בעיקר את עצמי.
"רק בטוב" משרת אותי בעיקר ביכולת לא לפחד משינויים מתוך האמונה שמה שלא יהיה, יהיה טוב כי אני שולטת העיקרית במצבי.
הספורט
לפני כשנתיים יצאתי למסע האומץ הפרטי שלי!
מהו אותו אומץ? אתם שואלים...
הלכתי על החלום שלי ופתחתי עסק עצמאי של אימונים אישיים וקבוצות גופנפש.
בתחילת דרכי העצמאית, השם גופנפש לא היה שם.
לאחרונה דייקתי את עצמי, ואני שלמה עם הדיוק הזה.
במהלך השנתיים האחרונות עברתי
אני עדי גוט בת 20, עושה שירות לאומי כמעט שנתיים בעמותת צער בעלי חיים בישראל תל אביב.
מאז ומתמיד אהבתי בעלי חיים, מגיל 10 אני רוכבת על סוסים וכיום אני ברמה מקצועית.
האגודה מקבלת אליה גם סוסים וחמורים שעברו התעללות הזנחה ונטישה אני הסייסת של
הסיפור שלי...
בוקר בהיר אחד, בשלהי מרץ 2013, התחלתי לצלוע.
כאב חד פילח את קרסול שמאל שלי.
בהתחלה חשבתי שזאת בוודאי פגיעת ספורט.
באותה התקופה התאמנתי כ-4 פעמים בשבוע במכון כושר.
שבוע ראשון. אני אומרת לעצמי: שטויות, זה יעבור בשבוע הבא.
שבוע שני. אני משכנעת את
אוקטובר 2012.
בוקר של קבלת החלטה שתנווט אותי לכיוון חדש
מבלי שבכלל מבינה כמה משמעות תהיה לזה בהמשך.
אוהבת מאוד את הים.
אבל מהחלק של החוף בלבד.
אוהבת מים ונמנעת להיכנס לבריכות למה?
כי אני מפחדת להכניס את הראש למים!
בעקבות הסטוריה קצרה של
לאורך השנים שמעתי הרבה בנות שמספרות שהן לא אוהבות את הגוף שלהן...
שונאות את האף, שונאות את השערות שיש להם בידיים, שונאות את אוזני ה"פייפר" או לחלופין...
אוהבות את התלתלים שלהן, אוהבות את הגובה שלהן.
אוהבות את צורת וצבע העיניים שלהן...
לעומתן...
אני, שנים רבות לא הרגשתי
הגעתי אל קו הגמר ישראמן 2016 כאובה, בוכיה, רצוצה ומאוכזבת, אחרי היום הכי קשה בחיי.
ישראמן היא תחרות טריאתלון הכוללת: שחייה בים-סוף 3.8 ק"מ, רכיבה בהרי אילת 180 ק"מ ולקינוח ריצת מרתון- 42.2 ק"מ...
נפלתי לזרועותיהן המחבקות של אחותי, חברותיי וחבריי, שהקיפו אותי
את האופניים הראשונים קניתי כדי לרכוב עם הבנות שלי בשכונה,
מרגע שנכנסתי ליער התוכניות השתנו.
הרגיש לי מתאים לתת לפסיכולוגית שבי לנוח, ולהתחיל מחדש תהליך של הכשרה והתמחות -
הפעם בסיבובים, עליות סלע, מעברי בקר, והתנגדויות שונות – בנפש, בשרירים ובגלגלי השיניים.
מקפידה כמו
אני יושבת ומנסה להסתכל על החיים שלי מהצד.
איך האנשים מבחוץ רואים אותי, איך אני רואה את עצמי ואיך מקורביי רואים אותי.
אני לורן, בת 26. מאמנת כושר מזה 5 שנים.
אז מה אני בעצם מציגה, ומי אני באמת?
בשנים האחרונות הפכתי את הפייסבוק
״יש בי עוד כוח לחלום...״!!!
סיכום מרתון ראשון, טבריה 2016
״לסיים מרתון ראשון זה הרגע המאושר בחיים, עולה על כל חוויה אחרת״... כך אמר לי חבר רץ שפגשתי בדרך, בקילומטר ה-15 בערך.
ואכן כך? שאלתי את עצמי? מעניין איך ארגיש אי שם בסיום...
הדרך
תגובות אחרונות