יש לכם סיפור על חיבור עצמי שהתרחש באמצעות ספורט?
סיפור שאחרים יוכלו לפגוש בו את עצמם?
אין הכוונה לספורטאים מקצועיים, גם לא כאלה עם הישגים מרשימים של דקות או שניות.
הסיפור שלכם הוא רק שלכם, ומשמעותו היא קודם כל עבורכם,
התהליך שעשיתם, ההתחברות הפנימית והחיצונית שהתרחשה אצלכם.
כל סיפור כזה מהווה השראה לקוראים אחרים, אתגר שיכול להוביל להעזה ואמונה עצמית.
אז מה עושים?
שולחים אלינו את הסיפור שלכם, בצירוף תמונה ופרטים אישיים.
צוות המערכת יבחר לפרסם את הסיפורים הנבחרים.
השאר… כבר עלינו.
שמרית ג'רבי, בת 38, אימא לעומרי ומיקה ונשואה לעמוס.
אנו מתגוררים בצפון, בבסיס חייל האוויר ברמת דויד.
המקצוע העיקרי שלי הוא אחות.
עבדתי בבית חולים שיבא בתל השומר במשך 16 שנים וכיום עובדת בקופת חולים "מכבי" בתור רכזת תחום אונקולוגיה וטיפול תומך במחוז
אני דניאלה, בת 38, אדריכלית במשרה סופר מלאה,
בת הזוג של נמרוד (התומך הראשי שלי, שעושה קרוספיט בעצמו עם היסטוריה של פריצות דיסק) ואמא גאה לתוכי שעונה לשם "סנאצ".
אני סובלת ממחלת קרוהן מאוד קשה מגיל 14, שכללה שני ניתוחי בטן גדולים
אני נעמה גלברט, גרה בחיפה (במקור מהרצליה), מנהלת חדר כושר "Act" ומאמנת אישית.
קצינת אימון גופני לשעבר בבה"ד חיל הים, בעלת הכשרת שונות בתחומי אימון קבוצתיים כגון אימוני ספינינג, אופני הרים, קיקבוקס ואירובי.
כיום בעיקר מאמנת אימונים אישיים ומדריכת אימוני נשים קבוצתיים.
תחום
אני לימור בת 36 אמא לשלושה ילדים.
אוהבת כל מה שקשור לכושר, תנועה, ריקוד ומוזיקה שהיא למעשה החיים עצמם.
החיבור האמיתי שלי לספורט החל לאחר שאחי ז"ל נהרג.
הוא היה אדם משכמו ומעלה שאהב את החיים, עולם הכושר היה חלק בלתי נפרד מחייו,
אחרי שמונה שנים שלא עשיתי את זה, אתמול יצאתי להליכה של שעה.
שמונה שנים של משפחה, ילדות, קריירה והפעילות הגופנית הפכה להיות מטרד אחד יותר מדי.
כזה שקל לוותר עליו.
אחרי ההליכה אתמול הרגשתי שאני חוזרת לנשום.
שהחיים יפים יותר ושיש לי יותר כוח
כלפי חוץ אני ביישנית ועדינה, בתוך תוכי מסתתרת לוחמת שמוכנה לעשות הכל כדי להגשים את המטרות שהציבה לעצמה.
אני אף פעם לא מוותרת ולא מתייאשת, גם כאשר לוקח לי זמן לקום אחרי נפילה, אני קמה!
אבא שלי אומר שאני פייטרית!
נחזור למחוזות ילדותי,
יושבת בשדה התעופה בטיביליסי בדרך הביתה וחושבת איך הכל התחיל...
בינואר 2017 עמדתי על קו הזינוק בתחרות פתיחת העונה באורים. ראיתי לידי רוכבת...חייכנו אחת לשניה והבנו שאנחנו רוכבות יחידות...
כי מי המשוגעת שתיסע לסוף העולם, שתהיה שם בשש בבוקר בשביל לזנק ל
לכתוב על עצמי? מי אני? למה?
האמת ,מוחמאת ומופתעת מאוד.
אני השראה?
שמי אנני, אימא לשלושה ילדים קסומים, מורה לספרות לתיכוניסטים,
וככל הנראה רוחם משפיעה עלי רק לטובה.
לכתוב על ספורט זה מעט אוקסימורוני, כי אני עדיין לא תופסת את עצמי ככזאת.
נקלעתי לספורט במקרה, שנים
שמי הילה ומעולם לא הייתי ספורטאית.
בגיל 30 החלטתי להצטרף לחוג טניס למתחילים, שיחקתי כמה שנים, פעם בשבוע, משחקי זוגות בעלי ואני מול אחותי וגיסי ואז בעקבות מעבר מגורים לקיבוץ עינת והריון עם בני השלישי פרשתי.
אחרי כמה חודשים המורה של בתי
אני טלי, בת 40, אם חד הורית לליאב בן ה-9.
גדלתי בבית עם אבא ושתי אחיות, בלי אימא (היא עזבה כשהייתי בת 11).
אני טכנאית דימות (רנטגן, שיקופים ו- CT) בבי"ח בילינסון.
התחלתי עם ספורט בגיל 7.
אחד השכנים לקח אותי לשיעור ניסיון בקראטה
תגובות אחרונות