יש לכם סיפור על חיבור עצמי שהתרחש באמצעות ספורט?
סיפור שאחרים יוכלו לפגוש בו את עצמם?
אין הכוונה לספורטאים מקצועיים, גם לא כאלה עם הישגים מרשימים של דקות או שניות.
הסיפור שלכם הוא רק שלכם, ומשמעותו היא קודם כל עבורכם,
התהליך שעשיתם, ההתחברות הפנימית והחיצונית שהתרחשה אצלכם.
כל סיפור כזה מהווה השראה לקוראים אחרים, אתגר שיכול להוביל להעזה ואמונה עצמית.
אז מה עושים?
שולחים אלינו את הסיפור שלכם, בצירוף תמונה ופרטים אישיים.
צוות המערכת יבחר לפרסם את הסיפורים הנבחרים.
השאר… כבר עלינו.
אני רעות גל, בת 24.
גדלתי במושב כפר אביב, שבישוביי גדרות.
את השנים העברתי בחיי המושב הקסומים, בקהילה מדהימה בין נופים יפים ואוויר פתוח.
הייתי ילדה שיודעת מה היא רוצה ולא מתביישת להגיד.
אמא שלי מספרת שבתור ילדה קטנה ופיצית בת 5, היא הייתה
אני יושבת מול המחשב, מתחילה להקיש על המקשים, רוצה לשתף, רוצה לספר,
רוצה שתחושו את ההתרגשות שאני חווה בכל פעם שאני מתחילה את אימוני הכוח ונכנסת אל תוך יחידת הזמן שלי.
זמן שהוא רק שלי.
מנסה למצוא את המילים, לחבר משפטים ולצאת למסע
שמי נטע לי, בת 38 גרה ביפו.
אני חלוצת תחום הפול דאנס (ריקוד על עמוד) בישראל משנת 2006.
פתחתי את הסטודיו הראשון בישראל (בת"א) ופיתחתי את שיטת APDT – acrobatic pole dance technique.
שיטה שדרכה הנגשתי את היכולות האקרובטיות והריקודיות למתאמנות שלי לאורך
כשנולדתי אף אחד לא דמיין שאהיה אלופת העולם...
נולדתי 28.09.1977 בקישינב שבמולדובה.
נולדתי כפגית קטנה, מיהרתי לצאת לעולם, וכשתפסו אותי שלפו לי את עצם האגן מהמקום.
הרופאים אמרו לאימא ואבא שלי שהתינוקת לא תשרוד, שהיא מאוד חלשה, ועם בעיות בלב...
למזלי ההורים שלי לא
שמי רונית שפירא (57) נשואה, אמא לארבע בנות בוגרות, וסבתא לשלושה נכדים מקסימים.
את סיפור חיי ניתן לחלק לשניים: לפני "גדולות", ואחרי "גדולות".
ולמה הכוונה?
עד יולי 2005 הייתי אשה שמנה מאד שקלתי כ-120 ק"ג מי סופר במספרים כאלה...
כמובן שמאז שאני זוכרת את
אני סול, בת רבע ל-34, בת זוג, אמא, וספורטאית חובבת.
יש בי התלבטות לגבי התואר הזה, אם הוא לא שייך רק לספורטאיות שמתחרות באולימפיאדה וכו'...
מסכמת עם עצמי תמיד שאני פשוט ספורטאית חובבת... כי בכל זאת הספורט הוא חלק ממני.
אני עובדת במשרה מלאה,
חיפשתי "קיצורי דרך", פתרונות קסם...
איך לרדת במשקל, לעצב את הגוף, איך לא להשקיע יותר מדי.
אף פעם לא אהבתי ספורט, ומצאתי תירוצים: הילדים קטנים, אין סידור, זה לא טוב לברכיים.
ידעתי שחייבים לעשות ספורט, שזה חשוב אבל... לא הצלחתי להתחבר לזה.
למעשה אפילו
שמי שמחה מלכה בת 28, עובדת ולומדת לתואר ראשון.
אוהבת לטייל, לקרוא, לצחוק, לבלות עם חברות וגם... לשחות ולרוץ.
את כל זה אני עושה יחד עם ההתמודדות עם "תסמונת אשר".
תסמונת אשר הינה תסמונת שבה קיימת מגבלת שמיעה יחד עם מגבלת ראיה מסוג
"מה את עושה כאן? לכי הבייתה!". כל חצי שעה אני שומעת את הקול הזה בראש, וממשיכה לפדל.
"את אוהבת את המשפחה שלך - מה את עושה כאן? חג. לכי הבייתה".
עקשן הקול.
הרגליים מתעלמות ממנו וממשיכות לסובב.
מסביבי הרבה שמש, ובאזורים בהם הנוף יפה
מורה לחינוך מיוחד ומאמנת ריצה וכושר
אמא לחמישה ילדים ונשואה לשלומי.
מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי כאדם שלא מתפשר עם עצמו.
מציבה יעדים ומסתערת עליהם.
בשלב מסוים בתיכון הדתי בו למדתי, הזמינו אותי לשיחה עם היועצת והמחנכת.
שתיהן, במבט חמור סבר, הסבירו לי שהמתכונות
תגובות אחרונות