הנכם מוזמנים לשלוח אלינו פוסטים קצרים המתארים רגעי חיים.
כמה מילים המתארות רגעים שונים מחייכם.
תיאור של רגע כזה מאפשר לקוראים להזדהות, להתנגד, לחשוב, להבין, ובעיקר לכתוב גם…
רגעים
אם הורים ישאלו: למה אתם שולחים את הילד לבית הספר?
רוב התשובות שנקבל יהיו:
שיוציא בגרות טובה, ואחריה יוכל ללמוד באוניברסיטה, ולרכוש מקצוע חשוב ומכניס.
קצת פחות יגידו:
שילמד להכין את עצמו לחיים.
כמעט ואף אחד לא יגיד:
שילמדו להיות אדם אהוב ואוהב.
אנחנו ההורים - ילדי העבר
יולי (חברה טובה שלי), הצטרפה איתי לאימוני הסטודיו של צאלה.
בעודנו מתאמנות וצאלה מסבירה את התרגיל הבא עלינו לטובה: מוזיקה הרבה בנות ואני נמצאת בשיא האנרגיה
רוצה להמשיך יאללה נו קדימה הבנתי מה עושים בתרגיל ואני רוצה להתחיל.
התרגיל: סקוו'ט כאשר גומיות עבות
ליבי נכנסה מהגן,
העיניים שלה בורקות, הגוף קפיצי, ומיתרי הקול מנגנים קולות גבהים ועולים.
מורי קם מהשינה.
ליבי עפה עליו, בחיבוקים שסוחטים מהגוף שלו הברות מצוקה.
הוא צורח אותה ממנו...
והיא מחייכת לזה כאילו הוגש לה ארטיק של אלזה ואנה.
אמא מציידת את תיק הבריכה, עוד
לאחר מירוץ גבעתיים הרגשתי מסופקת, הרגשתי שיש לי מה לתת לאן לשאוף,
צאלה נהייתה עבורי כמו אמא שנייה.
הקשר בינינו התהדק יותר ויותר וכל שבוע חלף בציפייה לפגישה הבאה, לאימון הבא, שם אני שוכחת מהכל.
מכל הצרות, מהמציאות היומיומית... למעשה בורחת לשעה שלמה
ככל שהשנים חולפות, ככל שהמציאות בועטת או במנוחה
ככל שאני מתבגרת, למדה ומתחשלת
אני מברכת ומודה על קיומי, על הווייתי ועל משפחתי. בעיקר על הזכות הזו.
הימים האלו, ימים כה רבי משמעות.
כה חזקים ומדגדגים את הבטן מתוכה אל עומקה עוד יותר.
משם ריפרוף לא
כשחגגתי את יום הולדתי ה- 49 קיוויתי שהזמן יעצר מלכת...
בכל זאת 40 נשמע הרבה יותר טוב מ 50.
כששאלו אותי, בשילוב קריצונת: "בת כמה את?"
התשובה האוטמטית שיצאה לי מהפה הייתה" "40 +, אבל מי סופר" (עובדתית זה נכון).
ואז הוא הגיע בצעדי
למורי קראנו מורי, שזה גם קיצור של מרדכי, אבא שלי,
גם מתוך אמונה מאוד ברורה שהילדים שלנו הם המורים האולטימטיביים שלנו.
אגב, אותיות מרדכי הן גם אותיות מדריך, אז בכלל...
מכל כיוון אנחנו לומדים בשורש נפשנו. מההורים, ומהילדים שלנו. וגם מבן הזוג כמובן...
תכלס מכל
אתמול, כשכולם ישנו צהריים, רפרפתי בזכרונות שלי, כמו שמרפרפים ביוטיוב.
סרטון אחד הוביל לסרטון אחר. ואיכשהו הגעתי לזכרון ילדות.
לילה, אחרי כמה שעות של נדנודי שינה, קם מהמיטה שלי ועובר לישון ליד אבא שלי.
זאת הייתה תקופה כזאת שאחת לכמה לילות הייתי עובר לישון
"בשביל כוס קפה איתך הייתי שם גם אלף דולר"
מתוך השיר "לאן, לאן, לאן" שלמה ארצי.
שמונה חודשים תמימים חלפו להם במהרה,
מאז שטסת לחיים חדשים בארץ חדשה.
אז נכון... שזה ממש לא כמו פעם שכדי להיות בקשר
צריך יוני דואר, מברקים וגלויות.
והמ'נשמע עובד אצלנו
לאורך כל חיי, בheartדיסק שלי יש תוכנה שנקראת "עונג מחופשה" ובה כתוב שעונג מחופשה זה:
לקום כשרוצה, להחליט לא להחליט מה לא לעשות היום,
לאכול כשרוצה, לקבל את האוכל אליי, לדבר כשרוצה לשתוק כשרוצה,
לקרוא ולכתוב לאורך כל היום, לרבוץ עד שהשלפוחית מתחננת
תגובות אחרונות