הנכם מוזמנים לשלוח אלינו פוסטים קצרים המתארים רגעי חיים.
כמה מילים המתארות רגעים שונים מחייכם.
תיאור של רגע כזה מאפשר לקוראים להזדהות, להתנגד, לחשוב, להבין, ובעיקר לכתוב גם…
רגעים
מכל השרירים בעולם... שריר הלב הפתוח עליו שי אביבי כותב בעיתון הארץ.
הוא השריר המשמעותי והמשתלם ביותר לאימון.
ממליצה לקרוא בעיון ולהתחיל לאמן את שריר הלב הפתוח.
http://www.haaretz.co.il/wellbeing/.premium-1.2857760
סופ"ש מלבב
לילך
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, כתבה: עיתון הארץ תמונה: סהר גרופר
סמרתון 2016
איזו מין רוכבת אני ?? ...
איפה אני הכי אוהבת לרכוב??
איך אני מגדירה את עצמי??? ולמה בכלל אני צריכה הגדרות...
עד לפני ארבעה חודשים לא ידעתי לדייק את התשובה.
היום אני מרגישה שאני כבר יודעת.
באחת מסיום תחרויות הליגה פנתה אלי אחת המתחרות ,עפרה
קרן ואני בחדר מול המחשב.
שומעים שיר מכיוון הסלון,
מילים ולחן: ליבי.
הנושא: מכשפה שרוצה לקבל חיבוק או משהו כזה.
אנחנו מאזינים מרותקים, מתמוגגים מהיצירה.
בדרך כלל אנחנו מתרגשים מהילד, כשאנחנו רואים בו משהו שאנחנו אוהבים ליחס לעצמנו.
או כשרואים בו משהו שאנחנו חסרים, והיינו מאוד
כל מילה או מעשה של ההורים הוא זרע שנזרע באדמת נפשו של הילד.
פוסט שהופך את ההורות לחקלאות חכמה בדרך לגן.
ליבי מאחור באוטו.
התחשק לי הבוקר להגיד לה כמה אני אוהב אותה.
אני אומר לה את זה כל יום, הבוקר התחשק לי להעמיס מנה
אוטו. ליבי ומורי מאחור. הרגע אספנו את ליבי מהגן.
מורי החזיק רכבת ביד, ליבי רצתה אותה.
הצעתי שתיקח משהו אחר, התעקשה על הרכבת. הצעתי שוב משהו אחר...
כלום לא עזר. קלטתי שליבי עייפה, וגם מורי.
קלטתי שהוויכוח ביניהם הולך להתעצם בדקות הקרובות.
קלטתי שאין ממש
היום הבנתי משהו עמוק. משהו שבטח חשבתי עליו מתישהו אבל היום הוא הפך לתובנה ארוזה שתשב לי על הדסקטופ של התודעה.
היום חוויתי כעס.
זה לא דבר חדש, זה קורה לא מעט.
כל יום אני חווה סוג כזה או אחר של כעס,
אבל בכל
״מרים חומה!״
כמו התראה טכנולוגית רגע לפני הבום.
סנסורים מחודדים, מחוננים,
המילה האחרונה במערך ההגנה של צה״לשימ (צבא הגנה לשימ).
״כיפת הברזל״ המתוחכמת ביותר עבור גופי ונפשי.
איפשהוא ברגע של איבוד תום ״באיזו״ תחנת חיי כלשהי,
מיניתי לעצמי שר חומות מקצוען מסור, חייכן, סוכך, אמין ונאמן. (זה מה
היום בבוקר, קצת לפני שהתחיל השיעור.
תלמיד שישב בצד עם הטלפון,
ראה אותי והתקרב לספר לי משהו בשקט.
"אתה זוכר שבוע שעבר שאמרת שאנשים לפעמים מחזיקים את הבכי,
עד שהם נמצאים ליד אנשים שהם מרגישים נוח לבכות לידם, ואז הם בוכים".
נזכרתי על מה הוא
כשהיא כפופה וצועדת לאיטה,
בכפכפים השחורים המסורתיים וקוקו שאוסף ברישול את שערה הלבן והדליל,
פנתה סבתא לפינת הישיבה המגולפת להפליא אך הלא נוחה בעליל.
פינת הישיבה משולה ללובי של המלון המקומי והיא ניצבת בחניה הקדמית,
המהווה תצפית טובה אל עבר הכביש הראשי.
רק לעיתים
תיכף מגיע ינואר.
בדיוק לפני שנה פנתה אליי ליאת, גיסתי, וביקשה שניצור יחד סרט לזכרו של רני דביר ז"ל.
הסכמתי מיד בידיעה שקל זה לא יהיה.
חתיכת מסע עברתי יחד עם ליבת וליאת וענבר וגילת ושרית
ועם הבנים העקשנים והשתקנים שבשביל לראות את הכאב
תגובות אחרונות