"אינטואיציה היא הדבר האמיתי היחיד ששווה משהו" א. איינשטיין

היום השלישי שלנו בארה"ב, נוסעת להחזיר את הרכב השכור.

רכב אמריקאי ענק, הכבישים רחבים, התנועה זורמת, מסתבר שפונים פה ימינה גם באדום.

חוש ההתמצאות שלי שואף למינוס ואני דרוכה יותר מתמיד, לא לפספס את מוטי שנוסע לפני.

פנייה ועוד פנייה, עולים על כביש מהיר, מתרגלת לנוחות של הרכב, ומתחילה להרגיש בטוחה.

מזמזמת לי שיר, מרגישה את הרוח, העולם הגדול נפרש לנגד עיני.

כוס אממק…. מוטי פנה ימינה באדום ועכשיו מלא מכוניות ואני לא מצליחה להשתלב.

אין לי טלפון וגם לא GPS, הרגע הזה שאני מבינה שכן כן הלכתי לאיבוד באמריקה.

לא ליד הבית, לא בשדה של משמר העמק, לא בקניון בתל אביב, לא ברכיבה ביערות הכרמל, כן כן באמריקה הגדולה.

הרגע הזה שאני מחייכת לעצמי, צוחקת ועצבנית בו זמנית, מקללת את מי שלא נמצא ליידי.

מה אני עושה עכשיו? נוסעת על כביש מהיר, והמוח מתחיל לעבוד במהירות.

אני מצליחה לשמוע את המחשבות שלי בקול רם, או שדיברתי אותן? מי יודע?

"פנה פניית פרסה" אני מדמיינת את קולו של הוויז שאיננו, ומחליטה לחזור חזרה.

נוסעת ונוסעת, (עדיין מקללת), חולפת על פני קניונים ואנשים.

לא יודעת למה… ואיך החלטתי דווקא לפנות לתוך הכניסה למתחם הספציפי הזה.

פונה ימינה, מאותתת (עדיין מקללת), לפני אדם המנופף לשלום.

הוא מנופף אלי??? חזון אחרית הימים???

נראה לי מוכר האיש הזה… ואללה… זה עופר (חבר של מוטי).

כן, כן, פניתי בדיוק במקום הנכון. אין לי מושג למה בחרתי דווקא את הפנייה הזו…

אולי אינטואציה? אולי יותר מזל משכל? ואולי מישהו בכל זאת שומר עלי שם?

מי יודע?….

אני בעיקר מתרגשת לראות את עופר שנראה לי כמו המשיח בהתגלמותו.

והוא? בדרכו האדישה, לא מבין את גודל האושר שמציף אותי.

יום שלם אני מסתובבת עם תחושת האופורייה הזו, עם ההתרגשות והפליאה של האירוע הקטן גדול הזה.

אין לי ספק שבמקרה זה הייתה פה אינטואיציה הלכה למעשה: ונדמה כי האינטואיציה הזו היא חוש נוסף לתפיסת המציאות.

© 2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר.