" דנה נמה דנה קמה
דנה מקפלת את הפיז'מה
אמא אומרת: יופי, דנה!
שלום כיתה אלף …" (נעמי שמר)
השיר הזה על כל מילותיו, תמיד מייצג עבורי את סופו של החופש הגדול.
כשהייתי תלמידה בבית הספר (חלפו כמה שנים מאז) סופו של החופש
הגדול / תחילת שנת הלימודים, היה לילה ללא שינה.
אני זוכרת את השיר מתנגן מדי שנה במשך כל הלילה בטרנזיסטור הישן בחדר השינה של הוריי.
זוכרת את עצמי מוצפת במחשבות רבות על הצפוי לי בשנה הקרובה,
מחשבות ופחדים, מי יהיו מוריי, האם אשאר באותה הכיתה?
האם המורים יאהבו אותי? מה יחשבו עליי? האם אצליח להוכיח את עצמי?
האם יהיה לי קשה ? אני זוכרת את עצמי מסתובבת חסרת שינה בבית החשוך והשקט והשיר מתנגן …
"…דנה נמה דנה קמה
את הילקוט על הכתפיים היא שמה
ועם תפוח ועם בננה
שלום כיתה אלף…"
אני נזכרת בילדה, שהייתי חושבת את כל המחשבות הללו לעצמי.
שומעת את השאלות והמחשבות מלחיצות ומדירות שינה מעיניי.
אני זוכרת את העייפות והעיניים הכבדות שמבקשות לישון,
זוכרת את תחושת הייאוש מכך, שאינני מצליחה להירדם.
אך שאלת השאלות לא מרפה ממני ולא מאפשרת לי מנוח. השאלה : כיצד אני עומדת בכל המצפה לי בהצטיינות?
"… והאויר קריר בחוץ
כאילו כל הרחוב רחוץ
כאילו כל אחד קורא
שלום דנה שלום…"
פרפקציוניסטית כבר אמרתי?
פרפקציוניזם בהגדרה זו חתירה לשלמות.
היום כמבוגרת אני יודעת, שזה למעשה לנסות ולבקש את הבלתי אפשרי, את המצויין, את ההכי טוב שיש.
גם ברגעים אלו כשאני כותבת את הפוסט בכל רגע משנה את הפסקה,
את המשפט, את המילה. על מנת, שתדייק יותר ברגש ובכוונה,
שהניסוח יהיה נכון יותר וזה לא משנה מה יחשבו האחרים, עד שלא אהיה מרוצה לא אסיים.
פעמים רבות בחיי מרוב שאני מבקשת את המושלם אני דוחה את מועד סיום העבודה עליהם
(על דחיינות בפוסט אחר), רק בכדי שלא אאלץ להגיש עבודה, לפרסם פוסט או כל דבר אחר, שהם פחות ממושלמים.
"… ואמא כבר ניצבת שם
כמו יוכבד או מרים
(בקני הסוף הרוח שר)
מסע גדול מתחיל היום
כיתה אלף שלום …"
יש שחושבים שפרפקציוניזם היא ברכה, סימן ואות להישגים והצלחה.
וזה הרי ברור שהם עצמם אינם פרפקציוניסטים, אני מניחה.
המחיר הוא כבד, תובענות עצומה ודרישה מעצמך לעמוד בסטנדרטים לא פשוטים.
כעס ושיפוט עצמי אינסופיים ורגשות אשם, על כך שהחיים וקיומך בהם הם פחות ממושלמים.
"… דנה תלמד על מערכת השמש
איך שנוצר הכלורופיל שבצמח
איך הבריאה כולה חיה ונושמת
שלום כיתה אלף …"
והנה שוב הסתיים לו החופש הגדול ואנו עומדים בפתחה של שנת לימודים חדשה.
יש בתים בהם מסתובבים להם ילדים עייפים וטרוטי עיניים.
בלבי אני מבקשת ומאד מקווה שאת הפרפקציונים בשונה מהגומות בלחיים לא הורשתי לילדיי.
הלוואי.
שנת לימודים מהנה ומוצלחת לכולם.
"…דנה נמה
דנה קמה
קמה נמה
דנה דנה…".
© 2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: רונית שפירא, צילום: נדב שפירא
סופרוומן…….חליק…. תשחררי את הפוסט.
אין מושלמות יש שלמות.
להיות מושלם היא שאיפה שאי אפשר להגיע אליה, להיות שלם על כל המשתמע מכך,
הוא המצב בו אנחנו מקבלים את עצמנו למרות, על אף ובזכות היותינו אנושיים
הפרפקציוניזם הזה – אליה וקוץ בו… ילדייך בהחלט זכו מכל הטוב שבפרפקציוניזם שלך 🙂
נשיקות
רונית יקרה, כתבת מדויק ומרגש… את עמוסה בכל טוב : פיקחות, הומור, רגש..התברכת בהכל.
תודה לילך, דניאלה וסמדר. רגשתן אותי בתגובותיכן. אני מרגישה מחובקת ע"י החוף המזרחי והמערבי גם יחד 🙂
חדש באתר
על הבלוג
לקראת גיל ה- 40, נחשפתי לעולם הספורט.
בנוסף לפז"מ חיים, חיפוש תמידי אחר ה"שקט" בשילוב חיבור של השילוש הקדוש: ה - mind, ה - body וה - spirit.
הגיעו מחשבות, תובנות, והאומץ להעיז ולהביא בלוג זה לחיים.
מה בבלוג?
תערוכת צילומי נשים בגיל ה"פריחתי", חיבורן לעולם הספורט כפי שהוא בא לידי ביטוי בריאיון משותף.
סיפורים מהחיים שלי, שלכם, של כולנו.
תמונות, אירועים קטנים כגדולים מעוררי מחשבה וכאלה שמצאתי בהם עניין.
המלצות וראיונות עם מומחים מתחומים שונים.
Recent Posts
אנחנו בFACEBOOK
תגובות אחרונות