"היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהינום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר" (רחל שפירא)
השיר "היי שקטה" של רחל שפירא הוא אחד השירים האהובים עלי.
אני מרגישה, שהשיר מתאר באופן מדוייק את המשבר שלי.
משבר שהוא פיזי בעיקרו אך בעל משמעויות רבות בזהותי, בתפיסתי את עצמי.
לפני מספר שנים (לא רבות במספר), תפיסתי העצמית הייתה כבעלת יכולות בתחומים שונים,
עצם הופעתה של המחלה בחיי גרמה לכך שפעילויות יומיומיות ולעיתים אף הפשוטות ביותר
הפכו למורכבות ומסובכות ולעיתים אני נזקקת לעזרת אחרים.
אני הפרפקציוניסטית, פריקית השליטה- תלויה באחרים לביצוע משימות.
אני האמא שמעורבת בכל ועד אפשרי ונוטלת חלק בכל פעילותם של ילדיי, נזקקת לעזרתו של בני הצעיר שיקשור את שרוכיי.
אני המנהלת, שחלק גדול מההערכה שלי את עצמי ובטחוני העצמי נבעו ממעשי, מהצלחותי המקצועיות,
לא מסוגלת יותר לנהוג למקום העבודה, לעלות במדרגות, שלא לדבר על להיות אפילו מספר שעות במשרד.
אריקסון הגדיר "זהות אישית" כתמונה, שאדם בונה על עצמו במהלך חייו,
שנותנת משמעות לחייו. כל אימת שחל שינוי משמעותי בחיי האדם מתרחשת הגדרה מחודשת של הזהות העצמית.
במהלך החודשים הארוכים של ההתמודדות עם המחלה,
הקשיים והטיפולים הרבים שהיא הביאה עימה, הבנתי כי זכיתי בהזדמנות לגבש לי זהות ותפיסה עצמית חדשה,
כזאת המבוססת על היכולת לראות מעבר לקושי ולשינוי של כל המוכר ולהוקיר את היופי הקיים.
תהליך ארוך ולא פשוט… לא פשוט בכלל,
"היי שקטה כאילו, אין בך דופי… כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי, כאילו מעפר פורחת שושנה".
עד הנקודה הזו הייתי הילדה /האשה/ האמא/ העובדת "הטובה" כפי שתפסה אותי החברה ועשיתי כל שניתן על-מנת לרצותה.
הקריסה הפיזית וחוסר היכולת לבצע מטלות יומיומיות פשוטות אפשרה
את הצמיחה של אני ה"אמיתית", שבוחרת לעשות את מה שטוב לה.
בחרתי שלא לשקוע בדיכאון, לראות את הצדדים החיוביים, שזכיתי בהם.
"הי שקטה, עכשיו הכל בסדר….זה לא הגיהינום ובטח לא גן עדן, זה העולם שיש ואין עולם אחר".
הבחירה בחיובי ובאופטימי אינה קלה, אך היא הבחירה שלי!
כבמילות השיר אני רואה את הכוחות והיכולות, למרות ועל אף המוגבלות הפיזית,
"כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כוח, כאילו השלווה היא חוף הבהלה".
"היי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה" (רחל שפירא).
© 2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: רונית שפירא, צילום: רונית שפירא
וואוווו רוניתי, כמה מרגשששששתתתת.
את בהחלט יכולה להיות שקטה וגאה במקום שבחרת להסתכל ממנו על התמונה…
מהנקודה הזו לא נרא כל דופי ולגמרי רואים את ביופי בהתגלמותו, הן הפנימי והן החיצוני.
שתהיה שנה מופלאה מלאת בריאות ואושר אמיתי, גן עדן עליי אדמות.
אוהבת המון, הבדודה שלך
תודה לימורי! את מרגשת אותי בתגובותייך בכל פעם מחדש!
נשיקות
היי שקטה לא בכאילו… באמת!
שנת שקט לכולנו…
אוהבת
אני
אני מנסה!!! שנה טובה, בריאות טובה והמון אושר.
תודה שאת דוחפת אותי לכתוב!
אוהבת
אני
מרגש. שולחת לך כוח ואהבה
תודה רבה!!!
שולחת כוח ואהבה בחזרה.
רונית מדהימה !
מרגשת כל פעם מחדש. כמו לחוות את המצב איתך ולקבל כוחות ופרופורציות להמשך
תודה חדווה, תגובותייך מרגשות אותי. נשיקות
רונית,
מושלם הוא בעיני המתבונן בלבד.
שכתבת – בעבר עשית הכל, נתת לאחרים. ומה איתך? איפה את במשוואה?
הגוף שלנו מזכיר לנו מתי מתעלמים ממנו והוא מגיע למצב של צעקה. כן צעקה.
האני של ההווה תמיד היה אצלך, אבל במינון נמוך.
טוב שאת מצאת ומוצאת אותו.
האני החדש נותן כוחות חדשים להתמודדות יומיומית.
שיהיו לך שנים של בריאות, אהבה ואושר. הגשמת משאלות וחלומות וכמובן יצירת חלומות חדשים.
חדש באתר
על הבלוג
לקראת גיל ה- 40, נחשפתי לעולם הספורט.
בנוסף לפז"מ חיים, חיפוש תמידי אחר ה"שקט" בשילוב חיבור של השילוש הקדוש: ה - mind, ה - body וה - spirit.
הגיעו מחשבות, תובנות, והאומץ להעיז ולהביא בלוג זה לחיים.
מה בבלוג?
תערוכת צילומי נשים בגיל ה"פריחתי", חיבורן לעולם הספורט כפי שהוא בא לידי ביטוי בריאיון משותף.
סיפורים מהחיים שלי, שלכם, של כולנו.
תמונות, אירועים קטנים כגדולים מעוררי מחשבה וכאלה שמצאתי בהם עניין.
המלצות וראיונות עם מומחים מתחומים שונים.
Recent Posts
אנחנו בFACEBOOK
תגובות אחרונות