דחיינות זה שם המשחק

שמי רונית ואני דחיינית.

אם תשאלו כל אחד בסביבתי, המילה דחיינית בוודאי לא תעלה ברשימת התכונות החיוביות והשליליות בהן אתואר.

מרבית האנשים אינם מכירים אותי ככזו ואני מניחה שיציגו אותי כחרוצה, מסודרת ורצינית עם רשימת צ'ק ליסט

ארוכה ומסודרת של מטלות וסימני וי לסימון ביצוע בצידן.

אך האמת חייבת לצאת אל האור, תמיד ישנן מטלות שנדחקות לקצה התור.

מטלות ש"נשכחות" משום מה, שטרם הגיע זמנן. לא תמיד ברורה הסיבה. לא ברור מדוע עדיין לא הגיע זמנן.

בדרך כלל יהיו אלו המטלות הכי חשובות ומשמעותיות.

אני בת ארבעים וארבע, פרפקציוניסטית ומאד מעשית. ומודה באמת אני דחיינית.

רגע של רצינות. דחיינות היא התנהגות המתאפיינת בדחייה או הימנעות של אדם מביצוע פעולה או מטלה,

שהוא מעוניין או צריך לבצע. הדחיינות איננה עצלנות, לטענת יריב (2008), היא גם איננה בעיה של תכנון או של ניהול לקוי של זמן.

זהו הפער בין השאיפות לביצוע שלהן. דחיינות שורשיה בגורמים פיזיולגיים של מבנה המוח, בגורמים פסיכולוגיים ובפרפקציוניזם.

לא פשוט להודות ביני לבין עצמי ולבין העולם, שאני דחיינית.

הדחיינות היא משתלטת, מאיימת והופכת למפחידה ומהווה פתח לאי הצלחה וכישלון בכל משימה קטנה כגדולה.

מאז, שחליתי נהייתי יותר ויותר דחיינית, נכנסתי למן מעגל כזה, שבו ישנן הרבה מאד סיבות אובייקטיביות,

שמקשות עליי לעמוד ברשימת המטלות, הבלתי נגמרת.

גם אם נמצאות באותה הרשימה דברים שאני נהנית ואני אוהבת לעשות, לדוגמה לקרוא מאמרים וללמוד (מודה ומתוודה).

חוסר היכולת הפיזית, היציאה הכפויה ממירוץ החיים המסודר טומנים בחובם פגיעה בביטחון עצמי, בתפיסה העצמית,

העצמת תחושת חוסר המסוגלות והפחד מכישלון, כל אלו יחד עושים את שלהם וגורמים ליכולת העמידה בביצוע מטלות לסיטואציה לא פשוטה.

דחיינות אף פעם לא באה לבדה תמיד יש לה אחות.

ישנם אנשים, שמכירים את האחות הנחמדה, הסלחנית והמבינה

זו שאומרת :"היה לך שבוע קשה, לא הרגשת במיטבך, חגים, ארוחות, למי יש כוח… לא נורא, סדרת הטלויזיה הזו פשוט נפלאה, תהני".

אחותה התאומה של הדחיינות הפרטית שלי היא ההלקאה העצמית. השופטת הקטנה שיושבת בתוכי, קנטנרנית ולא מרחמת.

היא בודקת כל צעד וכל שעל, על הכל מסתכלת ובוחנת בזכוכית מגדלת ורואה כל עשייה ואי עשייה קטנה כגדולה.

שואלת, מנדנדת, מציקה ולא מרפה. "…מממ (היא שופטת בטון כועס וביקורתי )… שוב העברת את רשימת המטלות מצד לצד,

במקום לפעול עכשיו ומיד,  שקעת בקריאת הספר או בצפייה בתכניות טלוויזיה מטופשות ולא עשית את אשר היית צריכה לעשות…

מה יהיה איתך…  רק את חושבת שאת מסוגלת ויכולה…" .

כן, כן, כזו היא גברת "הלקאה" ,היא יושבת ומבקרת, מאד חרוצה, לעולם לא נחה, אף פעם לא שותקת ולא מניחה.

תמיד יש לה מה לאמר ותמיד הוא שלילי ואת כל מה שיש לה לאמר היא תמיד אומרת לי.

על אף גילי המופלג וכל מה שהתמודדתי ואני עדיין מתמודדת, אני לא יכולה להפסיק להקשיב לה ולהימנע מדבריה.

אני מנסה, באמת מנסה, אך היא חזקה ממני. היא לא נותנת לרגע להינות מהמנוחה.

גם אם ישנם מצבים, שאני יודעת לאמר לעצמי, אז מה היום את מרגישה לא טוב, מותר לך סתם לנוח, לוותר לעצמך.

ישר היא נעמדת על רגליה זו הרשעה ומשמיעה את קולה ("לא כתבת את הפוסט סתם דיברת לך בטלפון עם חברה…").

ברוח השנה החדשה אני מציבה לעצמי מטלה חדשה בראש דף מטלותיי והיא לנסות ללמוד לקבל בהבנה את שתי האחיות הסוררות.

את זו הדחיינית ואת זו המבקרת. ללמוד לקבל ולהכיל את העובדה,

שאני דוחה את כתיבת הפוסט כי אני חוששת שהשבוע לא אצליח לכתוב את המילים הנכונות,

שלא אצליח להביע את שרציתי ולא כי אני לא רוצה.

בנוסף ללמוד להחליש את עוצמת הקול של אחותה, "גברת הלקאה", לנסות ולהקשיב לה פחות.

ברור לי ששתי האחיות האלו לא תלכנה לשום מקום, כי הן חלק ממני, אז אולי, פשוט אולי אלמד לקבל אותן. ובמידה מסוימת לקבל אותי.

שמי רונית ואני דחיינית. זהו אמרתי את זה בקול…. עכשיו לעבודה, טוב אולי מחר, ביום ראשון… בעצם הכי טוב אחרי החגים….

"אחרי החגים יתחדש הכל.
יתחדשו וישובו ימי החול
האוויר, העפר, המטר והאש
גם אתה,
גם אתה,
תתחדש. " (התחדשות אחרת / נעמי שמר)

יריב, א' (אוקטובר 2008) דחיינות, פסיכו אקטואליה, 39-41.

© 2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: רונית שפירא, צילום: רונית שפירא