תמיד רציתי להיות פיטן פן
מכירים את החלום הזה של הילדים?
את הרגע הזה שהם חולמים שאם הם יקפצו מהספה הם יזכו לקבל כנפיים דמיוניות ולעוף לאי שם?!
הסיפור שלי מתחיל בחלום אחד של ילדה קטנה בת 5. ילדה שיש לה חלום..לעוף..
שנים אחר כך אני מבינה עד כמה הילדות שלי השפיעה על חיי כבוגרת ואיך גם היום בגיל 24 עוד לא הרפיתי מאותו חלום ילדות ישן..לעוף.
בילדותי, אבא שלי, מאמן טניס בכיר, ניסה לדחוף אותי להיות טניסאית..חלום שלא ממש התגשם עבורו.
במשך שנים רקדתי ואהבתי את זה אבל בגיל 17, אי שם בתוך הבגרויות הלחץ נטשתי.
בגיל 20 נכנסתי שוב לעולם הספורט.. ולא מרצון.. אלא בעקבות דיאטה שבמהלכה השלתי 18 קילוגרם (שנאבקת לשמר עד היום!!).
אני זוכרת את השיעור קיקבוקס הראשון…אנשים קופצים באוויר..מניפים רגל לפה רגל לשם.
אני מבולבלת.. לא יודעת מה לעשות ..אבל מהר מאוד מבינה- שאני רוצה להיות טובה בזה.
הכי טובה שאפשר.
התמדתי..ועם הזמן נשאבתי.
כעבור שנה כבר הייתי ממש בלב העניין.
באותה קבוצה הכרתי גם חברים מקסימים שמלווים אותי עד היום (בימים אלה כבר פחות).
כשאני באמת חושבת על זה הכל מתחבר.
איך בגיל 20 התחלתי ללמוד לעוף.
ואני באמת תוהה איך אנשים שלא עוסקים בספורט ממשים את אותו חלום ילדות מקסים זה..שאני בטוחה שהוא נחלתם של רבים.
כעבור שנה פגשתי במאמן כושר אחד מקסים במיוחד. זיהה שיש לי "סיבולת של חיה" (לדבריו..)
והתחיל לדרבן אותי לרוץ על ההליכון…כל צעד קליל..והנה דרך נוספת להרגיש כאילו אני עפה.בהתחלה ,אני מודה, לא התלהבתי..לאט לאט התחלתי לשלב איזו ריצה פה..ריצה שם.
לפני כשנתיים אני והאקס נפרדנו.
אני ידועה בתור אדם די קיצוני.. לא טובה במתינות..הכל שחור או לבן, אין באמצע.
הקדשתי לזוגיות הרבה מעצמי והיא מילאה אצלי חלל עצום..בלב..ובזמן.
הפרידה שברה אותי קשות. חיפשתי איך למלא את אותו חור בלב.
את העצבים- הוצאתי בריצות אגרסיביות…קילומטר על כל דמעה בערך..תחשבו לבד.
המסגרת של הספורט הפכה לבית חם, להרגשה של שהכל אפשרי, החיים ממשיכים… הקיקבוקס הפך לחלק מהשגרה, ואז…
הגיעה ההפתעה הבאה…הפציעה.
מכירים את הפציעה הראשונה? זאת שממש הייתם בטוחים שהיא הנוראה מכל?
הדבר הכי קשה שחוויתם? למזלי (זה אני אומרת מנקודת הזמן הנוכחית)
הגעתי לפיזיותרפיסט מעולה שדאג להחזיר אותי תוך שבועיים למסלול.
בשלב הזה כבר התחלתי לעופף בים..ציפור דרור.
ממש כמו שחלמתי אי שם בגיל 5. תחושת החופש חזרה אליי..
והתווסף בונוס ענק שהמשיך איתי הלאה. הים הזה. המטריף, המציף, המשחרר, המרחבים, הצבעים, החופש.
הפיזיותרפיסט יעץ לא לחזור לקיקבוקס..אבל אני זה משהו מיוחד
ועם אהבה בלב, ותשוקה אמיתית קשה להתווכח. חזרתי לעופף לי ביחד עם חבריי..וכבר הייתי אחת הטובות אם יורשה לי להחמיא לעצמי (ויורשה לי).
התחלתי לחשוב על ללמוד בוינגיט מאמנת קיקבוקס וכדומה.
בנוסף…התחלתי לעבוד על שרירים.. להתחזק..מתוך כך ששמעתי שזה מונע פציעות..ובכלל חשבתי שזה יפה.
ת'אמת יצא לי אחלה חיטוב ואחלה שרירים.
חצי שנה עברה לה בשקט גופני ואפילו רגשי..עד שהכאב חזר.
כבר פחות מבוהלת התחלתי יותר לטפל בעצמי..מתיחות , קרח קרמים.
סוחבת וסוחבת..עד שיום אחד כבר ממש היה קשה לדרוך על הרגל.
כאן צעקתי די.
טיפשה שלא הקשבת..יש לך רגישות שם, תיזהרי.
התחלתי להפחית באימונים.. עברתי לריצה, הכאבים פחתו.
התגעגעתי, רציתי לחזור כל כך, החברים שואלים "מה קרה ? איפה את?" על מרבית השיעורים הסתכלתי דרך החלון שבפתח הסטודיו.
אוכלת את עצמי מבפנים "למה הם יכולים? למה רק לי זה קרה?"
הריצות בים כבר היו בלתי אפשריות מבחינתי, השרב כבד,
אני רצה בהליכון, מעופפת.. אבל בחצי חיוך.. אני רצה עם מרמור קטן (גדול) בלב.
הרגשה של קצת "אבל" על הקיקבוקס שאני כל כך אוהבת וחולמת להצליח בו..לאמן בו…ושואלת את עצמי "אולי זה כבר לא יקרה?"
מצחיק אותי איך באמת לא הערכתי מספיק.
הסתכלתי רק על מה שאין לי, את הריצה על ההליכון כבר פחות אהבתי, חיכיתי לימים בהם אוכל לחזור לעופף לי בים.
הימים האלה כבר ממש מעבר לפינה. עד ש…
מתחילים להטריד אותי כאבים כפות הרגליים..אני מתעלמת..שבוע שבועיים..
עד שכבר עצמות השוק כואבות בזמן ריצה..שתי הרגליים.
כבר מבינה לבד- עוד סימן אזהרה…
שחררי קצת אמרתי לעצמי..הורידי עצימות ..קילומטרים.
מבינה שהניסיון שלי למנוע פציעה במפשעה עלה בתוהו ואני עומדת בפתחה של אחת חדשה.
מתחילה להתייעץ עם חברי הספורטאים.עם המאמנים בחדר כושר והם: " מה קרה הפעם?!".
חזרתי לפיזיותרפיה. הכרתי פיזיותרפיסט מקסים שמתפל בי נאמנה..ושגם כיף לי לדבר איתו.
אולי שהמדברים היותר טובים שקרו לי בתקופה האפורה הזאת. באמת, באמת, לא היה לי מושג למה
אני נכנסת ואני מאוד מקווה שהסיפור הזה- סופו להסתיים ממש בקרוב.
בינתיים הזמן עובר ובמהירות אני מוצאת את עצמי במרדף אינסופי, מתיש, מלא בירוקרטיות, שמיעה אינסופית של המנגינה (המעצבנת) הזאת
של קופת החולים, בזבוז זמן, חוסר אונים, קריאה אובססיבית על הדלקת הארורה הזאת שקרתה לי ברגליים ביום אחד.
הזמן עובר ואין שיפור..אני מתחילה להילחץ.
הריצה כבר לא חלק מחיי ובטח שלא הקיקבוקס. נשארתי עם שחייה..שמסתכלת אותי..ורכיבה שאולי יום אחד אתיידד איתה יותר.
איך הספורט הזה, יכול להיות כל כך מעצים, מטריף, מערפל חושים?
יום אחד אתה חושב שאתה רמבו, בלי ניתן לעצירה, חיה, ואז יום אחד.. איזה כאב שמתחיל בקטן..הופך לגדול..מעפיל על החיים שלך..
על השגרה הכה בטוחה שבנית לעצמך, שגורמת לך להרגיש חי ..מעופף. רק אז- אתה באמת מבין איזה חלק ענק יש לספורט בחיים שלך.
מתחילות להטריד אותי מחשבות כמו "איך לא שמתי לב שהגזמתי?" "לא הרגשתי כלום לא יכולתי לדעת! זה פתאום בא.."
לגוף יש את הדרכים שלו..ונסתרות הן דרכי האל..נסתרות מאוד.
לדעתי כל השיעור הזה נחת עליי, בשביל שאלמד להוקיר "תודה" על מה שיש ולא על מה שאין.
כדי שאלמד למצוא את הכנפיים האלה של פיטר שכל כך חלמתי עליהן..בתוך עצמי, בכל דבר שאני עושה, למצוא את האיזון בעשייה שלי.
להפסיק להתבאס ולהגיד תודה שהרגליים שלי נושאות אותי.
לזכור את זה, לחוות את זה יום ביומו,
כתיבת תגובה