טרמפ על מטאטא / רונית ולילך

בתחילת הקשר שלי עם רונית, לא הבנתי למה היא מסתובבת בביתה באופן קבוע עם מטאטא…

תהיתי על הקשר שלה, על החיבור שלה למטאטא… ולמה דווקא מטאטא?

שיחות טלפון שלמות וארוכות על נושאים ברומו של עולם היו מלוות במטאטא.

אני נזכרת ברחש העדין של המטאטא של רונית, כמו רשרוש עלים ומייד עולה בי חיוך.

היו לנו בדיחות שלמות על מלאכת הטיאטוא, על האביזר הכל-כך חשוב הזה בחייה.

לילך כל השנים ממש צחקה עליי ועל מלאכת הטאטוא האינסופית.

כל ערב, או יותר נכון לאמר כל לילה שיחות נפש שלמות התקיימו במקביל לטאטוא היומי של ביתי.

עד ש…

עד שמשפחתי ואני עברנו לבית קצת יותר גדול משני חדרים, והמטאטא, הפלא ופלא התחבר גם אלי, אל לילך.

כן, כן, נדבק אלי ולא מש ממני. מצאתי את עצמי מסתובבת עם מטאטא בכל רגע פנוי.

מהמטבח לסלון, מהסלון לחדרי השירותים ולחדרי הילדים. הוא ואני מחוברים ומבלים יחדיו,

הוא השותף שלי לשיחות טלפוניות, שותף לתזוזה יומית, שותף לחיים.

רונית צוחקת שנדבקתי ממנה בחיבור למטאטא. ושזכויות היוצרים הן שלה (לא מתווכחת על זה).

מה באמת מחבר אותנו למטאטא? מה יש בפעולת הטיטוא שכל כך "עושה לנו את זה".

רוקדת עם המטאטא
ומי שמסתכל
אינו מבין את זה
רוקדת עם המטאטא
ומה יש בקצה
עולם חדש יפה.

על גב המטאטא הזה
אני אטוס רחוק
לאן שרק ארצה
רוקדת עם המטאטא
ומי שמסתכל
אינו מבין את זה. (חוה אלברשטיין)

לפני כחודש עברנו לקונטיקט, ומייד רצתי לקנות לי מטאטא.

לא תאמינו, אבל…לא מצאתי אחד כזה כמו בישראל.

כשאומרים "רק בישראל" הכוונה היא ללא ספק למטאטא (לא חומוס, לא פאלפל, לא מטבוחה..).

מטאטא סיליקון כזה שאוסף את כל הפירורים מהרצפה, כזה שמתחבר אלי מייד שאני נכנסת לבית.

חיפשתי בכל חנות אפשרית, אפילו באמזון החנות החביבה עלי לא מצאתי אחד שכזה.

קניתי מטאטא שגזור באלכסון, וכזה שמוגדר מטאטא פלא, ועוד אחד בצבע ורוד עם שיער רך,

אבל שום מטאטא לא היה "המטאטא". כנראה שיש דברים שאין להם תחליף…

כל שיחה טרנס אטלנטית עם רונית לוותה בהבעת חוסר שביעות רצון מהמטאטא….

אני, כבר ממש לא הבנתי מה הבעיה של לילך למצוא מטאטא, בסך הכל מטאטא.

ברור לי, שכשאגיע לבקר את לילך במזוודה שלי יהיה כמובן מטאטא. זה האהוב עלינו.

רק שלא ישאלו אותי בביקורת מזוודות מי לוקח מטאטא לטיסה לארה"ב ?!

אני בכלל ב"גמילה כפוייה", כשהגוף לא מאפשר…בביתנו  "רובי" עובד שעות נוספות.

לא הייתה ברירה, אז קניתי לי שואב. שואב שהולך איתי לכל מקום בבית.

מחדר השינה למטבח ולסלון, מהשירותים לחדרים.

הבעיה עם השואב היא… שכל פעם צריך להעביר אותו לשקע חשמל אחר,

והוא מרעיש, מפריע באמצע השיחות, מפריע באמצע הלילה, יש לו חוט חשמל מעצבן שנתקעים בו.

בשיחה האחרונה שאלתי את לילך: "תגידי מה זה הרעש הזה כל כמה דקות?, מה את שואבת את הרצפה?"

כן, כל שיחה עם רונית מלווה ברעשי רקע של השואב.

השואב אומנם הוא "השואב" אבל לא "המטאטא", לא מצליח למלא את מקומו המובטח.

אני מוצאת את עצמי מתעצבנת עליו ומייחלת למטאטא שלי מישראל.

לילך ואני כל הזמן צוחקות שהמטאטא הוא  נדבך חשוב ומשמעותי בחברות המשמעותית שלנו.

הוא שותף לכל השיחות, לכל ההתבלטויות, הבדיחות, ייסורי הנפש והסודות.

הרי אמא במשרה מלאה, כמו כל סופרוומן בתקופה הזו, לא יכולה להרשות לעצמה כך סתם לדבר בטלפון עם חברה.

ככה סתם באמצע היום לשתות קפה ושיחה.

יש לכבס, לבשל, לסדר, לטאטא, היא חייבת תמיד להיות יעילה.

לנצל את הזמן הקצר שעומד ברשותה לעמוד בכל המטלות שמחכות לה.

כן כך בסיפור התחברו להן המילים, ממש כמו בחברות שלנו.

נסו לגלות ולהבין איפה מתחיל המטאטא של לילך ואיפה נגמר המטאטא של רונית.

אנחנו תוהות ?!

אולי המטאטא מתחבר אלינו כל כך בזכות היכולות המכשפיות שברשותינו?

אולי הוא כלי שמרגיע אותנו? אולי זו פעולה מדיטטיבית שמחברת אותנו לשקט שלנו?

אולי הוא עוזר לנו לרגע להרגיש שיש לנו יכולת לשלוט במשהו בחיים האלו?

ויש שמטאטאים את הכל מתחת לשטיח, עכשיו הבנתי למה אני שונאת שטיחים (אני דווקא לא).

ואולי המטאטא הוא פשוט מטאטא……….