תאריך לידה: 09.02.1976
נשואה לאייל ואימא לאלון (12), נמרוד (9) ונדב (6)
השכלה: L.B.A משפטים אוניברסיטת חיפה
עיסוק מקצועי: בעלת עסק לתיירות נכנסת
דפנה נכנסה אלי הביתה לביצוע הראיון כשהיא אוחזת בזר פרחים מרהיב
מייד הזדקפתי והרגשתי איך נוכחותה גורמת לי תחושה של יראת כבוד.
ג'ינס צמוד, שיער מתוח, ואינטגריטי של מקצוענית אמיתית מלווה בביישנות,
צניעות ומופנמות גרמו לי להרגיש את נוכחותה הבלתי מעורערת של דפנה.
התיישבנו במטבח לשיחת חולין ולאחר דקות ספורות הרגשנו שתינו
שהספה בסלון קוראת לנו להתרווח עליה ולהתחיל בראיון.
תמיד אהבתי ספורט, מאז שאני זוכרת את עצמי היו לי הרבה אנרגיות. הייתי ילדת tomboy שאוהבת
משחקי כדור. מגיל 9 עד גיל 14.5 הייתי שחיינית תחרותית ב"מכבי- חיפה" עד שחליתי בדלקת קרום המוח.
שם הסתיימה הקריירה שלי בתור שחיינית. ההורים שלי הטילו וטו על השחייה. זו הייתה נקודת מפנה קשה
עבורי ששינתה לי את המציאות!
דפנה מספרת באופן קולח ומאורגן וזוכרת את כל התאריכים כמו בספר היסטוריה
המחולק לפרקים ולתתי פרקים, הבעות פניה כאילו לא משתנות והיא ממשיכה.
הייתי חרשנית" היא מעידה על עצמה, אני מתחילה לזהות את חיוך של ילדה שמזכיר לה
את התקופה הזו.
אימוני השחייה היו אינטנסיביים ותוך כדי האימונים, בזמן השחייה למדתי למבחנים בבית ספר.
ככה למעשה הצלחתי להיות שחיינית תחרותית ותלמידה טובה.
למדתי בבית ספר "רעות" בית ספר לאומניות בחיפה במגמת אומנות פלסטית.
ההפסקה הפתאומית של השחייה גרמה לי לבחון מחדש את חיי
ולנסות למצוא אהבה חדשה. אהבה שמצאתי 20 שנה מאוחר יותר
ואוו, אני עוצרת לרגע את דפנה, מעברים חדים שכאלה משחיינית תחרותית,
טראומה מטלטלת של מחלה וחיבור עצמי לאומנויות מהווים אתגרים
ותעצומות נפש משמעותיים בחייך.
אני מניחה שאת פרפקציוניסטית, אני אומרת ושואלת בו זמנית.
פרפקציוניסטית לגמרי!" היא מעידה על עצמה.
אמנם עם הגיל, בא קצת עידון וריכוך. אני שמחה להיות היום במקום שהוא קצת אחר,
מקום של עיגול הפרפקציוניזם למרות שהוא תמיד נמצא שם באיזו שהיא צורה.
במסגרת העידון אני אומרת לבניי, 'אם כבר עושים משהו- עושים אותו כמו שצריך'
ולא כל דבר צריך להיות כמו שצריך
מהלך החיים של דפנה כלל מעברי מדינות, שירות צבאי בחיל אוויר,
ולימודי משפטים באוניברסיטת חיפה.
הכרתי את אייל, בעלי, בזמן היותי סטודנטית באוניברסיטה. עשיתי את הסטאג' בבית משפט
ומיד את מבחני הלשכה. לאחר מכן טסנו מטעם עבודתו לגרמניה, איטליה וצרפת.
בזמן שהותי בגרמניה ילדתי את בנינו הבכור אלון. הייתי אימא במשרה מלאה עד שחזרנו לארץ.
חודש לאחר החזרה לארץ כבר התחלתי לעבוד במשרד עו"ד המתמחה בדיני אישות.
ההחלטה להתמחות בתחום זה צמחה בתקופת הלימודים באוניברסיטה כשאחותי הבכורה עברה תהליך של גירושין.
הייתה לי מטרה ברורה, לעזור ולסייע לנשים שמעוניינות להתגרש.
על אף העבודה המעניינת, גיליתי את אזלת היד של הנשים, גיליתי עבודה עם המון שקרים וסבל
והרגשתי שהתרומה שלי מינורית ואינה מספקת.
לאחר ההיריון השני ולידתו של בנינו נמרוד, התלבטתי מאוד אם לחזור לעבודה או להישאר לגדל את נמרוד.
הרגשתי שאני לא רוצה לתת לאף אחת אחרת את הפריבילגיה לגדל את התינוק המדהים הזה.
ידעתי שהזמן הזה לא יחזור וזו ההזדמנות שלי להיות אימא בדיוק כפי שאני רוצה.
בתור אישיות פרפקציוניסטית, איך יכולת לוותר על קריירה של עו"ד ולהיות למעשה עקרת בית?
אין בזה שום סתירה, להיפך זה מתיישב בדיוק עם אופי פרפקציוניסטי-התמקדות בדבר בצורה טוטאלית.
הבחירה הגיעה ממקום של מודעות ושקלול רצונות, הרגשתי שאני מוותרת על דבר תמורת דבר חשוב יותר.
הקרבת הקריירה לשם גידול בניי הרגישה לי כבחירה הנכונה באותה נקודת זמן.
בפסק זמן הזה שלקחתי לעצמי, כ 5.5 שנים, החלטנו שאם כבר אז כבר… וכך הצטרף למשפחתנו בנינו השלישי נדב.
עד היום יש לי צביטה קטנה בלב שלא מימשתי ומיציתי את עצמי כעורכת דין, אבל אני לא מתחרטת כלל על הבחירה.
בינתיים דאגתי להעשיר את עצמי בלימודי אימון אישי (coaching) באוניברסיטה, קורסי הורות במכון אדלר
ואף חזרתי לתחביב נשכח- ציור.
את הספורט לא זנחתי לרגע, בשעות הבוקר אימונים לא פחות מ- 4-5 פעמים בשבוע:
עיצוב,מדרגה, קיק-בוקסינג, ספינינג- מה שבא ברוך הבא!
השיחה קולחת ואנחנו כבר מגיעות לנקודת הזמן הנוכחית,
הנקודה בה דפנה מתחברת יותר מהכל למשחק כדור המאופיין כמשחק "נשי" כדורשת.
מאיפה הכדורשת הזה הופיע בחייך? ובמה הוא שונה ממה שעשית עד כה?
חברה הציעה לי להצטרף לשחק כדורשת, ורק כשנה לאחר מכן כשהיא פנתה אלי
שוב והחלטתי ללכת לבדוק ממה היא כל-כך מתלהבת.
על האימון הראשון נדלקתי!!!
אמנם עשיתי ספורט על בסיס יומיומי, אולם זה היה שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי
אי אפשר שלא להתרגש עם דפנה בזמן שהיא מספרת על החיבור שלה לכדורשת,
ישיבתה מזדקפת, עיניה מוארות, החיוך מרוח וההתלהבות בשיאה, והיא ממשיכה…
…………………………………………………………………………………………………………………………………………
בניגוד לכל ספורט אחר שעשיתי, בשנייה שהתחלתי לשחק כדורשת חזרתי להיות בת 11,
התחברתי לדפנה הילדה ששכחתי ממנה כבר למעלה מ – 20 שנה.
מקום אמיתי, אוטנטי, מתחבר למה שהייתי כילדת tom boy, משהו שהתגעגעתי אליו.
בזמן האימונים חזרתי להיות ילדה אקטיבית ושמחה.
ההרגשה הזאת ליוותה אותי עוד מספר שעות לאחר כל אימון עד ש"נחתתי" שוב לחיים האמיתיים.
כבר בחודש הראשון שגיליתי את הכדורשת, התחלתי להתאמן בשתי קבוצות.
הספורט החדש הזה הרגיש לי הכי טבעי שיש.
זה מה שכל-כך יפה וכיף בכדורשת- הוא מאוד אינטואטיבי ופשוט, קל מאוד ללמוד את המשחק ולהתחבר אליו.
בזמן האימון מתקיים ניתוק מוחלט מהמציאות, אין אפשרות לחשוב על טרדות היום-יום,
שחקנית שמתנתקת חוטפת כדור וזה פחות נעים…
כשאני על המגרש אני נטו משחקת.כל מה שמקיף אותי זה: השחקניות, הכדור והמאמנת- ניקוי ראש מוחלט.
זה מה שגורם לי להרגיש שוב ילדה, זה מה שממכר כל כך, כשכל הטרדות הן מי תעשה נקודה.
דפנה הילדה חזרה ובגדול, והאנרגיות שלה כמו של ילדה בת 11 עם תובנות של גיל 40.
יש משהו בהתלהבות של ילדים שאנו כמהים לחזור אליו,
לגעת בו ולהיות בו אפילו אם הוא לכמה שעות בודדות.
כילדה ונערה הייתי ספורטאית סוליסטית, אחראית על עצמי בלבד, כישלוני הוא כישלוני, ניצחוני- ניצחוני.
פתאום אני חלק מקבוצה, מה יקרה אם אפשל? זה ישליך על כל הקבוצה!
הפחד מהקבוצתיות גרם לי לשקול את הצטרפותי לקבוצת הכדורשת.
החלטתי לשתף את המאמנת בהתלבטות הזאת. המאמנת צחקה ואמרה שזה הכיף במשחק- הכוח,
הביחד והגיבוי של הקבוצה. לקח לי זמן עד שהבנתי למה התכוונה.
התפקיד שלי בקבוצה הוא "מנחיתה", זו שיוצרת נקודות.
עד היום כשאני מנחיתה אני מבקשת סליחה מזו שלידי.
מרגישה צורך להתנצל על זה שאני הנחתתי, זה מצטייר אצלי שמשהו לא קבוצתי.
ולמרות שאת יודעת שזה התפקיד שלך בקבוצה בכל זאת את מתנצלת עליו,
אני משקפת לדפנה את האבסורד שהיא מייצרת לעצמה.
נכון, זה באג במערכת שלי. בפן המקצועי-בתקופה זו התחלתי לעבוד בחברה לתיירות נכנסת.
מרבית העבודה כללה מילוי והגשת מכרזים אשר התבצעה מול מחשב בשעות שהיו נוחות לי.
לפני שנתיים הקמתי את החברה שלי לתיירות נכנסת "דיסקברהולילנד" סיורי חוף בע"מ"
זו הקריירה המקצועית שלי כיום.
בינתיים בכדורשת, הטירוף התחיל: אימונים, משחקי ליגה, טורנירים, קבוצות שונות,
הטורניר השנתי באילת (חוויה מטריפה שאסור לוותר עליה) וחברות חדשות.
יצא שכבר בשנה הראשונה הכרתי עשרות נשים שהמשותף לכולן הוא היותן "מכורות" לכדורשת.
יש משהו באנרגיה הנשית הזו שגורם להעצמה של כולן,
וזה עוד נדבך ממכר חוץ מהמשחק עצמו – האווירה שנוצרת סביב הכדורשת.
הכדורשת עונה על צורך נוסף שקיים והוא מציאת קבוצת שייכות מבחירה ולא מאילוץ.
בניגוד לקבוצת אימהות מהגן או הכיתה של הילדים, לבחור קבוצת כדורשת מורכבת ממספר גורמים:
בראש ובראשונה מציאת קבוצה שנעים לך לשחק איתה,
קבוצה המתאימה לך ברמה המקצועית, קבוצה המתאימה לך במיקום ובשעות.
מטרתה של הקבוצה בנוסף למסגרת המקצועית היא לתת לך גושפנקה למימוש הרצון שלך בספורט והנאה.
קבוצה אשר משחקת יחד במשחקי ליגה, נוסעת למחנות אימונים או טורנירים,
עוברת חוויות שונות, מפתחת דבק חזק ובאופן טבעי נוצרות חברויות חדשות בקרב השחקניות.
לא אחת אלא חברויות אמיצות מאוד משום שבחירת חברה בשלב זה של החיים לרוב מתאימה יותר מחברות
שנאספו במרוצת השנים מבית הספר, הצבא, הלימודים.
ההשתייכות לקבוצה מתחזקת עוד יותר כשאת מרגישה עד כמה את חיונית לקבוצה
ומגלה עם הזמן כמה הקבוצה חיונית גם לך.
אין אפשרות לקיים אימון משמעותי אם מגיע מספר קטן מדי של שחקניות ועל כן
הרגשת החשיבות עולה ובהתאמה המחויבות לקבוצה.
יש שני גורמים נוספים שמקלים על ההתמדה באימונים: הראשון, גורם טכני- כשקבוצה מתאמנת
בימים קבועים ובשעות קבועות, קל יותר להכניס את האימונים ללו"ז.
השני, גורם נפשי- שעה וחצי של אימון עוברים בחטף. לרוב בגלל
ההנאה של האימון בקושי מרגישים שבעצם עושים ספורט.
אני לוקחת לגימה מהכוס תה-נענע שהתקררה בינתיים,
ומנסה לדמיין מה קורה שם במשחק הזה, בכמויות הנשים שמגיעות,
בשבירת השגרה ובחיבור הנשי על המגרש.
…………………………………………………………………………………………………………………………………………
משחקנית למאמנת, איך זה מגיע לשם?
לפני כ-3 שנים, פתחו לראשונה קורס מאמני כדורשת בוינגייט, לא נרשמתי,
הרגשתי שאני מתביישת ללכת לקורס מאמנים, כשאני כל-כך "ירוקה".
כשנפתח המחזור השני החלטתי, ממש ברגע האחרון, להירשם.
השארתי את המבוכה בצד והחלטתי ללכת על זה מתוך אהבה לכדורשת, לא האמנתי כי אני אאמן בפועל.
היה לי רצון עז להבין את המשחק על כל הכללים שבו.
על אף העובדה שמשחקים כדורשת עשרות שנים בבתי ספר, משחק הכדורשת במתכונתו המקצועית
הוא תחום חדש הקיים כעשר שנים בלבד. אין הרבה תורה כתובה
וזאת הייתה האפשרות היחידה ללמוד את המשחק לעומקו.
הקורס היה חוויה של פעם בחיים, הנאה צרופה, גם אקטיבי, גם עיוני, גם תאורטי וגם מעשי-
מאגר ידע שלא הייתי משיגה לולא הקורס.
אחרי שסיימתי את הקורס, פנתה אלי אחת האימהות מבית הספר של בניי
והתעקשה שאאמן קבוצה של מורות וצוות של ריאלי וכך היה.
התחלתי לאמן כדורשת בבית הספר הריאלי והשנה הקמתי קבוצה נוספת, קבוצה המתאמנת בשעות הבוקר.
במסגרת תפקידי כמאמנת גיליתי פן נוסף של הכדורשת: כמה כיף לגרום לנשים אחרות להרגיש כמו ילדות.
לראות נשים בשנות החמישים צוחקות בניסיון לתפוס כדור ונלחמות על של נקודה במטרה לנצח.
אני יכולה היום להבין את שני הכובעים של שחקנית ומאמנת ויודעת מה יכולת ההשפעה של מאמנת
על שחקנית וכמה כוח יש למילה, מבט, עידוד, תמיכה או העדרם.
אני חיה את שני הכובעים כל הזמן וכל אימון לומדת משהו נוסף.
בשורה התחתונה, אימון נשים מצריך דרך פעולה שונה. אני מנסה לגשת אל השחקניות מהמקום הפנימי שלי כאישה וכשחקנית,
אני יודעת שלרוב אם פוגעים באישה היא נכבית מיד. האתגר שלי הוא לייצר מוטיבציה ותחושת הצלחה.
להוציא מכל שחקנית את המקסימום שלה הן בביצועים אבל בעיקר בהנאה.
האם הפונקציה של לקראת גיל 40 מהווה נקודה שאת מרגישה שיש לה משמעות
אצלך כשחקנית וכמאמנת בנות בגילאים האלו?
מה שכיף בכדורשת שעם הניסיון והוותק מגיע השיפור, הגיוון, פיתוח טכניקות אישיות רחבות יותר,
קור רוח וריכוז גבוה יותר במשחקים. בניגוד לענפי ספורט אחרים שמגיל 30 אתה כבר "שחקן ותיק"- בהקשר שלילי,
כאן שחקנית ותיקה זה תואר חיובי ולרוב מאיים.
איך המשפחה מגיבה למקום החדש הזה?
בעלי היקר הבין כי זהו חלק בלתי נפרד מחיי. זה החלק ששייך רק לי!.
לשמחתי הוא מאפשר ליהנות מערוץ זה בחיי, כשהוא יודע שבימי משחקים ואימונים הוא אחראי על הילדים.
הילדים מצדם גאים מאוד בכך שאני משחקת ומאמנת, פעמים רבות אני שומעת אותם מספרים לחברים
שלהם שאימא שלהם שחקנית ומאמנת כדורשת.
בתקופה שאימנתי את המורות שלהם היה בכלל עניין מוגבר בקבוצה.
אם מישהו לא מכיר את המושג כדורשת הם המומים, בשבילם זה ספורט מקובל כמו כדורגל וכדורסל.
למחרת כל משחק הם מתעניינים בדיוק מה היה וכמה נגמרה כל מערכה.
הם יודעים את שמות כל הקבוצות בליגה ועוקבים אחר התוצאות.
הכי אני נהנית כשמשפחתי מגיעה למשחקים לעודד את הקבוצה ואותי.
לשמוע את ילדי צועקים "יאללה אמא" צעקות עידוד שלשם שינוי אינן שלי אלא שלהם מעודדים אותי! מרגש!
מחוגי השעון שלא עצרו מלכת בשילוב צלצול הנייד הטורדני קטעו את הראיון.
הרגשתי שהשעות האחרונות בהן בילינו יחד היו כאילו בתוך "מנהרת הזמן",
דפנה חזרה לתבנית נוף ילדותה התחברה לחוויות חייה והצליחה להעביר אלי
את העוצמה שבה המשולבת במופנמות תוך כדי שהיא מנסה להקטין את הרושם שהשאירה עלי.
חיבוק על קצוות האצבעות חותם את הראיון, ואני נשארת עם כוס תה – נענע ומחשבות.
כתיבת תגובה