הצילו אני טובעת

כשאני מרגישה עמוסה, מוצפת עד כדי כך שאני עומדת  לטבוע, עומדות בפני כמה אפשרויות פעולה:

אני יכולה לשחות בכל הכוח עד שאגיע לחוף מבטחים.

אפשרות אחרת היא לנסות להציף את עצמי מעל המים בתקווה שאצוף עד יעבור זעם.

אני יכולה לצעוק בקולי קולות "הצילו, אני טובעת".

האפשרות האחרונה, הכי פאסיבית שאני מכירה,

היא פשוט לא לעשות דבר, פשוט לשקוע.

לחשוב שאני לא פה, לא במצב הזה, לא במים האלו, לא במחשבות האלו, לא ברגשות האלו ופשוט לשקוע.

כל פעם זה קורה מחדש ומסיבה אחרת. תחושת ההצפה הזו, אי היכולת להכיל יותר את הכל ובעיקר את עצמי.

שמתי לב שכשאני מרגישה שאני טובעת, אני בורחת לספרים, לעולמות אחרים, לעולמות של אחרים.

הקריאה בספרים היא כמובן מהנה ומרגיעה אותי,

אך הרבה מאד פעמים אני מקבלת השראה,

הכוונה או תובנה ממשפטים של דמויות או תיאורים שאני קוראת.

אני זוכרת "שנפל לי האסימון" (נו, מה לעשות אני מהימים של האסימון…)

כשקראתי את הספר, "דבורה קטנה של כריס קלייב ובו מצאתי את המשפט:

"…הבנתי שהרגתי את עצמי בחזרה לחיים….". המשפט היה כל-כך חזק עבורי, שפשוט קראתי אותו שוב ושוב.

 זו לא הפעם הראשונה, שהבנתי את מהות המשפט הזה.

אני כל הזמן אומרת, שזכיתי לשינוי, שחליתי, כי פשוט לא הרשיתי לעצמי לחיות,

הייתי עסוקה כל-כך ב"להצליח",  ב"להיות מצוינת בכל", ב"לעשות הכל הכי טוב שאפשר",

שפשוט התשתי את עצמי. השארתי את עצמי נטולת כוחות ואנרגיות .

הספרים, לתחושתי היו הראשונים, שהחזירו אותי לחיים.

התחלתי לקרוא כמו מורעבת, שאוכל לא בא אל פיה ימים ארוכים.

אני שתמיד אהבתי לקרוא,

שכילדה נכנסתי בכל עמודי החשמל האפשריים ברחוב, כי הייתי שקועה בתוככי ספרים,

לא קראתי שנים! שנים!

שנים ארוכות מאד. אז אפשר לתרץ את העובדה הזו בהמון תירוצים,

הייתי עייפה, מי יכול להתרכז בקריאת ספר אחרי לילה ללא שינה כשאת מגדלת 3 ילדים קטנים, בן זוג, משרה מלאה, בית, משפחה, החיים…

 קראתי ואני קוראת ספרים מכל הסוגים ומכל המינים.

טוב, על מי אני "עובדת", לא מותחני אימה ולא ספרי פנטזיה, 

אבל כל ספר שאני מתחילה אני מתעקשת לקרוא ולא לוותר אלא לתת לו את הצ'אנס לעניין ולרתק אותי.

לתת לו את ההזדמנות ולא למהר ולהשליך הצידה ולאמר לא בשבילי.

כי אני מרגישה שבכל ספר, יש מסר, יש תרומה.

אני קוראת על חייהם של אחרים ומקבלת את הכוחות לחזור אל העולם שלי,

לוקחת את תובנותיהם אליי, מרימה את הראש וממשיכה הלאה. עד הפעם הבאה.

דרך ארוכה / תלמה אליגון רוז

"דרך ארוכה
אני כעוף בנדודיו
אני כרוח חרש
ימים עוברת
שרה לה מסתיו אל סתיו.

דרך רחוקה
ואני ציפור בליל סגריר
ציפור בלי בית,
מה היא
אל מול שמיים
כשאבד לה סוף השיר.

שיר הרוח על המים
ולו הרבה גוונים
מי אני היום ומה אני
בצלילים המשתנים בשיר?
כשהאור על פני המים
יש קשת של צבעים
מי אני היום
מה היום
מי אני בשיר".

אז איך אתם מתמודדים כשאתם מרגישים שאתם טובעים?

2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: רונית שפירא, צילום: עמית בהט.