כשהיא כפופה וצועדת לאיטה,
בכפכפים השחורים המסורתיים וקוקו שאוסף ברישול את שערה הלבן והדליל,
פנתה סבתא לפינת הישיבה המגולפת להפליא אך הלא נוחה בעליל.
פינת הישיבה משולה ללובי של המלון המקומי והיא ניצבת בחניה הקדמית,
המהווה תצפית טובה אל עבר הכביש הראשי.
רק לעיתים רחוקות יוצאת הסבתא מחדרה, שנמצא בקצה השני של המלון.
ניכר שאינה מורגלת יותר בהליכה.
התיישבה סמוך אלי. חייכתי ובניד ראש ברכתי לשלום.
היא נהגה כמותי וחשפה לסת עם שיניים שחורות משחור שהיווה ניגוד כל כך ברור לשיערה המבהיק.
בודדים הדוברים כאן אנגלית ולשמחתי המתורגמן, פונג, הצטרף אלינו. הכברתי בשאלות:
"תשאל , תשאל" האצתי בו " תשאל איך קוראים לה , כמה ילדים יש לה, מה המקצוע שלה"
וכשהוא התמהמה דרבנתי אותו שוב והוא הביט בי וענה במקומה שקוראים לה גברת לון ויש לה שני ילדים,
שאחד מהם הוא תאם, בעל המלון ואת השני לא ראו בכפר שנים רבות.
היא, מבחינתה, הצליבה מבטים עליו ועלי, עלי ועליו. ואז הביטה בעיני והתחילה לדבר בשטף.
"אני אישה, אמא ובת. היו לי, עשיתי, השגתי והתקדמתי"
ותוך כדי דיבור היא הצביעה על המלון הצבוע בירוק והמשיכה "כל מה שאת רואה כאן, הוא בעמל כפיי.
ברבות הימים את מקבלת את היחס שאת ראויה לו" אמרה ולא הוסיפה.
פונג ניסה לדובב אותה אך היא הביטה בי שוב, הרכינה ראשה באיטיות
ופנתה להסתכל על המכוניות החולפות ברעש מחריש אוזניים, מתעלמת מקיומנו.
בסבלנות ניסה להסביר ב "הסבתא התחילה לבנות את המלון במו ידיה, כן?!"
ובלי להמתין לתשובתי המשיך "הם בנו את המלון לפני שישים שנה.
התחילו בקטן, בנו חדר אחד ואחר כך הצליחו לקנות את השטח של השכן".
"רגע, מי זה הצליחו?"
"גברת לון ומר קאי, שנפטר לפני שנים רבות" הרגשתי כאילו הפרעתי לו בסיפור
ונתתי לו להמשיך "לאט לאט התרחב המלון וגדל. הכל נעשה במחשבה ובתבונה".
הסתכלתי על המלון ודמיינתי אותו בבנייה והיא, העובדת החרוצה, אחוזת תזזית באה,
הולכת ומפקחת , מביאה לבנים, מכינה , מסדרת ומערבלת את הבטון.
זה לא היה קשה לדמיין הרי כל הזמן בונים כאן, משפרים, מתקנים,
קודחים ומשפצים והנשים הן אלה בעלות הידיים המסוקסות מעבודה בבטון או בחקלאות,
הן מערבלות, מסננות את החול וסוחבות מריצות, שותלות ומעשבות.
"ולמה אף אחד אבל אף אחד לא מבקר אותה?"
הסתקרנתי, כי בכמה חודשים שאני גרה כאן מעולם לא ראיתי אותה משוחחת עם מישהו,
לא שכן, לא חברה, לא בן משפחה.
מידי פעם הזדמן לי לראות מישהו מצוות המטבח נושא מגש עמוס אוכל מקומי לחדרה,
הנמצא בקצה המלון, ומחזיר אותו אחרי כמחצית השעה.
"זה המלון היחיד בכפר וכשיש אירועים חשובים באים לכאן" הוא התחיל להתפתל,אבל כשראה את פני המתוחות המשיך
"אבל היא לבד כי במשך חייה דאגה לפרנסתה ולרווחתה".
"נו, אז?!" ובליבי פנימה תהיתי על תגובתו הרי רובנו עושים לביתנו.
"במשך השנים רדתה בעובדי המלון ודחתה בקשות שונות לעזרה.
עם הזמן המקומיים למדו לא לגשת, לא לפנות, לא לקוות" אמר והשתתק.
שתקתי גם אני ולפני שהבנתי שכל אחד עם הבחירות שלו,
הרגשתי איך הגולה נתקעת בגרוני, מאיימת לפרוץ מעיני.
רגשנית שכמוך, נזפתי בעצמי.
הילדה הקטנה שבי קפצה וחיפשה את הסוף הטוב ואת הרכות אבל היא לא היתה שם.
התחלתי להבין את דבריה של הסבתא.
את מקבלת את מה שאת נותנת, כמעט.
האיזון העדין של הזרימה ללא מעצורים יכול להיווצר בין השאר בתקשורת של נתינה וקבלה וההיפך,
כשהבסיס הוא באמון וגמישות.
ואז עלה השיר שנמצא על שולחן העבודה שלי.
חוץ מהדרך שלך
כל דרך
היא לא יותר
מהטלת קוביה
לכן
תדאג להישאר
בנתיב שהוא שלך
(הנרי דיוויד תורו)
כשהיא כפופה וצועדת לאיטה, בכפכפים השחורים המסורתיים וקוקו שאוסף ברישול את שערה הלבן והדליל,
פנתה הסבתא לחדרה מפינת הישיבה המגולפת להפליא אך הלא נוחה בעליל.
2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: תמר, צילום: תמר
איזה סיפור מרגש, כתוב בטעם ועם מוסר השכל חזק.
תודה רבה על השיתוף.