השבוע שאלה אותי אשה חכמה ואהובה "מה הרווחתי בזכות זה שחליתי"
ישר שלפתי מהמותן מספר תשובות לשאלתה.
זו ממש לא הייתה בעייה, כי די מהר לאחר שחליתי בחרתי בחצי הכוס המלאה.
בחרתי לראות רק את מה שהרווחתי ולא את מה שהפסדתי או נלקח ממני .
כמו בכל דבר אחר בחיי בחרתי במודע בצד החיובי, בחצי הכוס המלאה , לבכות ולרחם על עצמי לא מוביל לשום מקום.
טוב מותר לי לפעמים גם לזרוק לעצמי איזו מחמאה ולא רק ביקורת… זו לא משימה כל כך פשוטה לפרפקציוניסטית…
הבוקר יצאתי מהבית לצליעה קצרה עם הכלבה עם הטרנינג,
פשוט לקחתי את הכלבה ויצאתי מבלי לזרוק אף לא מבט אחד אל המראה
או אז, "נפל לי האסימון" הרווחתי את הזכות לקבל את עצמי בדיוק כפי שאני!
נעלי ספורט נוחות וללא עקבים, כי ככה נוח לי וככה אני.
יוצאת מהבית עם פנים חפות מכל שכבות האיפור ללא כל שכבות הצבע,
שבעבר לא הייתי יוצאת בלעדיהן אפילו למכולת (מישהו עוד הולך אליה ואם כן איפה היא…)
כי זו אני החיוורת הלא זוהרת ועל פניי רואים את העייפות והקמטים, שהרווחתי
מהרבה מאד רגעים מלאים בחיוכים אך גם רגעים של כאבים.
זאת אני וזה מה יש.
ולא חלילה שלא אכפת לי מהמראה החיצוני שלי (על תסביכים בפוסט אחר אם בכלל…)
ולא שלפעמים אני לא יוצאת מהבית מאופרת ומסודרת,
אבל אני מרגישה שהקבלה שלי של המראה החיצוני מייצגת את התחושה הפנימית שלי
את הקבלה העצמית שלי את עצמי.
כי זו אני לטוב ולרע.
מקבלת את עצמי, עם הרצונות, החלומות והשאיפות
מבלי לחשוב לפני כן, מה מצפים ממני אחרים או מה יחשבו על כך.
טוב, על מי אני עובדת אני כן חושבת על כל אלו, אך נותנת יותר מקום ועצמה לאני שלי לבוא לידי ביטוי.
מנסה יותר לרצות את עצמי ופחות את האחרים.
אני לא מכחישה, שאני תמיד שואפת לשלמות,
הרי סופרוומן עוד נמצאת כאן כל הזמן איתי ונושפת בעורפי,
אך נקודת המבט שלי קצת (טוב אמרתי קצת …)
יותר מפוקחת, יותר מאפשרת, יותר מחבקת ויותר מקבלת את עצמי.
אז אולי זה הגיל
ואולי זה מסע החיים המטלטל שבו אני פוסעת בחיי,
אבל בזכותם כשאני מתבוננת במראה אני יותר חביבה אל זו שמביטה בי בחזרה.
עכשיו תורי / מוש בן ארי
עכשיו תורי לגעת בזריחה
עכשיו תורי להיות שם בפסגה
עכשיו תורי לפתוח את הקול
לפרוש כנף ולא ליפול, ולשיר…
עכשיו תורי לתת את כל הלב
עכשיו שירפא מה שכואב
עכשיו תורי לפקוע צליל מיתר
שיהדהד אל המחר, ולשיר…
© 2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר , פוסט: רונית שפירא תמונה: עמית בהט.
כתיבת תגובה