״מרים חומה!״
כמו התראה טכנולוגית רגע לפני הבום.
סנסורים מחודדים, מחוננים,
המילה האחרונה במערך ההגנה של צה״לשימ (צבא הגנה לשימ).
״כיפת הברזל״ המתוחכמת ביותר עבור גופי ונפשי.
איפשהוא ברגע של איבוד תום ״באיזו״ תחנת חיי כלשהי,
מיניתי לעצמי שר חומות מקצוען מסור, חייכן, סוכך, אמין ונאמן. (זה מה שדרשתי בקו״ח..)
אחד בדורו. נדיר. אחד שלא יאכזב אף פעם.
אחד שתמיד נמצא שם עבורי.
שר החומות. שלי.
כך הרגשתי, בכל פעם כשעמדתי בפני קושי, או כאב, או פגיעה.
לפעמים גם וגם וגם…
וכשהתמודדתי עם בלבול, או בחירה, עם נסיונות, עם טעויות
לצד הצלחות שמיימיות ומימוש גם ובעיקר בהתרגשות, בהתאהבות,
במשיכה ללמוד, במשיכה להקשיב לחכמה, במשיכה אל כח מרפא.
ואיך למשוך את עצמי אל מחוץ לרוע ולכוחניות האנושית?
במשיכה בלבחור. אבל נכון.
במשיכה מינית, במשיכה אל אתגר, במשיכה אל האומץ, אל השוני, אל איפוק אצילי ולא מהזן התבוסתני המבויית,
במשיכה איך לחשוב אחרת, בלי להתנצל, במשיכה אל האש והצדק שבי,
במשיכה אל החמלה והמחילה במשיכה החייתית המושרשת בי גנטית לאהבה.
אהבה אהבה אהבה.
ברצון לפרוק ולבטא, בלתת אמון איתן, ברצון לדעת איך להעז, איך להיות שקולה.
מתוך צורך להתמודד עם אתגר או משימה אשר קיבלתי גם מבלי שאבקש לעצמי.
ברצון ליישם את הערכים עליהם גדלתי.
את אלו אשר עיביתי בעצמי ולעצמי ובתוכי במסע ימיי המרתקים והרבים בגילגול הזה,
בכל אלו…
שר החומות שלי נוכח.
באחת מרכיבותיי,
באחד מסינגליי הצפון,
ביום כזה שקמים בו לא טוב, אולי זה הגוף העייף, אולי חוסר שינה, אולי מצב רוח שהשתחל מבלי הזמנה,
או אף סתם מחשבה או חלום בהקיץ או שאלות קיומיות כאלו
כמו האם לרכוש בללין בפעם המליון סבון קצפת בריח פצ׳ולי בנגיעות ארטישוק או להעז ולנסות וניל חורש קדום . ל מ ש ל …
מצאתי עצמי נכשלת במה שצלחתי בכל רכיבה קודמת ואף צלחתי מבלי ״להתאמץ״ ובהצלחה מוערכת.
מצאתי עצמי נעמדת מול ירידה עם אלמנט טכני, קפואה ובבלקאאוט מלא,
עיוורון. פה חתום.
כאילו לראשונה למדתי לרכוב וכאילו בפעם הראשונה אחזתי באופניים.
מצאתי עצמי מסתכלת אם מחוברים לאופניי גלגלי עזר. תרו עיניי אחר הורה מלווה. ואין.
כך הרגשתי.
הלקאה פנימית מיד הניפה חזה שלחה ידיים אל המרום עם פונפונים של הביוקר ושרה את ״תיכנסי כבר לאוטו וניסע״ בגרסת טראנס מנצחת,
כמו משתדלת להקטין את עצמי. כמעט עד לידי הצלחה.
אני זוכרת שהתיישבתי על סלע בצד השביל,
מזניקה, נותנת אור ירוק בטלפון האדום לשר החומות.
שכלום לא ייכנס.
רגע.
מאפשרת לעצמי להתמסר לבאסה.
מזינה את חוסר הבטחון העצמי בממתקים שהוא אוהב.
ושוקלת להיכנע לו. משכנעת עצמי חזק שאולי אני לא מסוגלת היום. מבקשת מעצמי ״שחררי״.
כשאדם נמצא בהתקדמות או בהצלחה כל "כישלון" שכזה,
מוריד את קו הרצף אל "תהומות נשייה". לקחתי אוויר, אכלתי משהו (כמובן)
הדיבור העצמי המשיך לו והחל במלודיה חדשה: זה בסדר. ואת יודעת שאת מסוגלת ועשית דברים כאלו ויותר מליונים של פעמים.
נעמדתי על שתי רגליי, התהלכתי אל שפת האלמנט, בחנתי אותו ארוכות
הרמתי מבטי אל מה שבא אחריו, סיננתי לעצמי נטו טכניקה. נטו עשה ואל תעשה.
ניסיתי בכוחות רבים לכבות את רעשי הרקע המנסים לגרום לי לוותר.
שר החומות כבר היה בסיגריה של אחרי…
נעמדתי דקות ארוכות. נושמת עמוק.
אומרת לעצמי רק,
-עשי מה שאת יודעת-
הרמתי את אופניי טיפסתי רגלית לתחילת המקטע, נושמת עמוק ועוד נשימה
מכניסה עצמי להילוך הנכון, אחכ את האופניים,
חדורת מבט ומנטרה פנימית שהלכה וחזרה על עצמה
"עשי מה שאת יודעת לעשות"
מתגלגלת בסינגל ומתקרבת אל המקום הזה אשר גרם לי לעצור.
גרם לי להסתכל פנימה ולאפשר לכל תחושה נמוכה מקום.
אותו מקום שהזניק את שר החומות שבי.
דפיקות לב בקצב המנטרה
"עשי מה שאת יודעת….
עשי מה שאת יודעת !!"
את שאגת הנצחון הפרטית שלי לבטח שמעו בכל מקום על הכדור הזה.
הנצחון הוא לא האלמנט.
הנצחון היה בתוכי.
ההצלחה לדעת מתי מאפשרים לפחד לשתק אותך ומתי בוחרים שהוא יחדד אותך.
למדתי חזק ששר החומות-זו אני הכררתית.
לא מגננה לא תת מודע לא מאום. זו אני.
הבנתי שזה הבונה את חומותיו הוא היחיד שיודע לפרק את החומר ממנו החומה בנויה.
הוא מכיר את שיטת הבניה הוא מכיר את מנהרות הסתרים בה את מה שממיס אותה, כמה עבה היא או גבוהה.
ידעתי שאף אחד, מדהים ככל שיהיה,
אשר היה נוכח לצידי באותו רגע לא היה מסוגל לפרק אותה במקומי, לא משנה אילו מילים ועידוד ואמונה בי היו נאמרים.
יש גדולה ענקית גם לדעת לפרוש.
להפסיק, לחזור לאוטו ולהגיד זה לא היום הזה.
יש גדולה גדולה לרדת אלמנט רגלית כי היום זה לא מרגיש נכון.
הכי הכי למדתי שיש רגעים שלפרוש זה רק לרגע.
רגע זה דקות ארוכות לשבת על סלע,
כדי לאפשר לכל רגש את המקום מבלי לבטל אותו.
אלא לאפשר לו להתקיים אך בסמנטיקה שתבוא לטובתי.
למען ההגשמה שלי. למען האהבה שלי.
אך נכון להקשיב, לא לבטל. לא לנעול מאחורי חומה.
קל לוותר. קל להגיד ככה זה.
קל להגיד אני לא רוצה להתמודד.
קל להישען, על הצלחות קודמות, קל לפאר עצמך על מקום שבא לך "בקלות"
מאתגר הרבה יותר לדעת לצמוח בדיוק במקום המשתיק בי כל הגיון בריא,
כל מודעות אישית אשר שלי בזכות, כל יכולת פלא שבי כל חסרון השוכן בי בגאווה ובהכרה .
או רגש או רצון אהבה או תעוזה.
לשבור ולנפץ את החומות זה אולי הדבר הכי קשה שיש.
זו קונוטציה ישירה לפגיעה ולפגיעות.
אך היא הדרך הכי אמיתית להרגיש. איך. זה. לא. לברוח. מעצמי.
איך זה להרגיש. ולהתמסר. ולסמוך.
לפרוש לעיתים זה רק לרגע.
קצר ממש.
פשוט:
"עשי מה שאת יודעת לעשות"
לשר החומות שלי שלום….
הוא בחופשה על ערסל בגן נשמתי שומר מרחוק . ומאמין בי.
אם כבר חומות
אבחר בחומות אשר יקיפו אותי.
את כל ארסנל חיי העשיר באהבות .
מאחלת לעצמי חזק שלא אבחר יותר חומה אשר תבצר את תוכי.
באהבה שמרי טל
2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: שימרי טל, צילום: שימרי טל
"לפרוש לעיתים זה רק לרגע"…..
שימרי יא מלכה!!!!!!!
איזו כתיבה מדוייקת, נוגעת, אמיתית! מדהים!!תודה
תודה יקירה ❤️