היום הבנתי משהו עמוק. משהו שבטח חשבתי עליו מתישהו אבל היום הוא הפך לתובנה ארוזה שתשב לי על הדסקטופ של התודעה.
היום חוויתי כעס.
זה לא דבר חדש, זה קורה לא מעט.
כל יום אני חווה סוג כזה או אחר של כעס,
אבל בכל פעם אני מלביש את הכעס בחולצת מחשבות-מודעות ומכנסי הבנת-נפש-האדם,
ועליהם מלביש חליפה של מילים שמוציאות אותי יפה.
אבל לעומת שאר הימים היום יצא לי "כעס ערום".
בהתחלה הוא היה לבוש גם במילים,
מאוד מהר הוא התפשט להיות רק רגש, שרואים לו את הצעקה שבפנים, ושומעים לו את הצעקה שבחוץ.
הכעס הזה ארח
(התכוונתי לכתוב "ארך" אבל בטעות יצא לי "ארח" וזה פתאום מרגיש לי יותר נכון, כי זה התארך בתור אורח, חדש לי, עדיין לא תושב קבע) כדקה.
אמנם היה זה כעס קצת מדוד עם סרגל של מודעות (בכל זאת, אני דוגמן הבית של "ניהול רגשות" – חברת השקעות בצמיחה)
אבל רובו היה כעס כזה שלא מפחד להראות כמו כעס.
תוך כדי צעקות של מילים, שבדרך כלל יוצאות מרוכך יותר, הצלחתי להתבונן במלבוש החדש הזה של הכעס,
בערום שהוא מרשה לעצמו לעטות, והרגשתי שזה מרגיש בסדר, ואפילו נכון ותואם לקצב שהנפש מנגנת כעת.
סיימתי לצעוד על מסלול הכעס.
ישבתי בצד ופתאום הרגשתי סוג של פחד.
פחד שדרש ממני לעשות מעשה. או להגיד מילים שירגיעו, שיפייסו, שישתיקו את הרעש שעולה בפנים,
מילים או מעשה שיגמרו כמה שיותר מהר את התחושה הרעה, כביכול.
ואז נזכרתי בקטע מספר שקראתי שעה לפני זה.
קטע שמדבר על התמודדות עם פחד.
שכדי לא להיות מושפע ממנו עליך קודם כל להתבונן בו בתוכו.
לא לברוח ממנו.
התבוננות סקרנית שמבקשת לגלות מה השורש שלו.
ועוד אוסיף לקטע ואומר,
שעצם ההתבוננות והניסיון להבין את השורש, כבר מוליד יכולת לצמצם את מידת ההשפעה של הפחד על הבחירות
(בתכלס זאת ההבנה שלי, אולי היה כתוב שם משהו קצת אחר).
תוך כדי שאני חווה את הפחד ואת הצורך להגיב מיד בפיוס, הבהרה, חיבוק,
או כל פעולה שתריץ את הסרט הזה קדימה לחלק שכבר מפויסים, אני עוצר וקולט מה עולה לי בגוף.
הרגשתי בבטן מעין פרפר לכוד בתוך רשת ציידי פרפרים.
ואת הרשת מחזיק ילד קטן.
התבוננתי ביד של הילד הקטן, וראיתי שיש עליה קעקוע שכתוב בו:"אל תעזבי אותי".
אני מניח ש"היא" זאת האמא של הילד.
קעקוע שקועקע בינקות, מופנה, בהמשך חייו, לכל מי שהופך להיות משמעותי.
התבוננתי סקרן בתוך פחד הנטישה הישן והבלוי שמתלבש עליי שנים רבות,
מנסה להבין לגלות עוד זווית שלו.
בדקתי עם עצמי – "אוקי, אני זורם עד הקצה, אתה כן ננטש, מה עכשיו אתה מרגיש? והתשובה שעלתה בי הייתה – מוות".
פחד מוות נתפס לרוב האנשים כפחד מפני סיום החיים הפיזיים.
אני חושב שפחד המוות בשורשו הוא הפחד מהעדר חיבור (ואו ניתוק) מאדם שקרבתו משמעותית לי.
כשתינוק רעב ולא מחובר לציצי הוא חווה את המוות מתקרב.
החיבור לציצי צורב בו את תחושת החיים, ולכן העדר חיבור צורב בו את תחושת המוות.
מוות הוא בעצם העדר חיבור.
יש לי תחושה שחווית המוות הראשונה שהאדם חווה מתרחשת ברגע לידתו.
הניתוק, הפסקת החיבור שהיה עד כה, נצרב כחוויית המוות הראשונית.
כשהתינוק גדל וממשיך לחוות את הניתוק ואו אי החיבור
(חיבור, בשלב חיים זה, בשורשו הוא – זיהוי צורך ומילויו היטב),
חווית הפחד ממוות הולכת וגדלה, ואתה גדלים ההגנות מפני הפחד הזה.
בשכל אני יודע באופן שלם שלא יעזבו אותי בגלל כעס או מריבה (בטח לא בקשר שמתקיים על יסודות חיים רחבים ועמוקים),
לשכל אין השפעה על הפחד הזה, כי שפת האם של הפחד הזה היא שפת הרגשות.
הפחד הזה הרי התחיל בעידן בו לא היה שכל מודע, אלא אך ורק רגש שמתרחש.
כשהילד גדל והמחשבה מצטרפת לרגש, נולדת תחושה חדשה שנקראת אשמה.
הוא מתחיל לחשוב שהוא אשם בהעדר החיבור, בניתוק.
אז הוא לומד לשרוד על ידי התאמת רצונו, מחשבותיו, מילותיו, מעשיו לצרכי זולתו.
הזולת הראשון כאמור הוא ההורה. אני אעשה כל מה שמצופה ממני כדי שלא ינטשו אותי, כדי שיתחברו אליי.
המעשים מתוך ריצוי התערבבו בתוך המיכל של המעשים מתוך טוב לב נקי, וקרה לא פעם שלא זיהיתי מי הוא מי.
אבל תמיד למטה למטה הצטברה אנרגיה.
בכל פעם שהיה זה ריצוי, ולא טוב לב נקי, כדורית קטנה של אנרגיית אי נוחות נצמדה לערימת כדוריות אחרות,
ולאט לאט הן הפכו לגוש של תסכול, או כעס, שהפכו להרגשה של קורבן, שלא עושים ולא רואים ולא נותנים לו את מה שמגיע לו.
משהו בכעס היום הרשה לעצמו להתפשט גם כקול ואנרגיה חיצונית,
כי כנראה משהו בתוכי מרגיש יותר בטוח.
משהו בתוכי מפתח יסודות של ידיעה עמוקה שיש בתוכי מישהו שיכול להחזיק את הפיגומים שמאיימים להתקלף מקירות הבית של הנפש שלי.
משהו בתוכי יודע שאף אחד לא באמת רוצה לעזוב אותי. שאפשר שאני אהוב, ואהובים לא נעזבים בגלל שהם צעקו וכעסו.
זה מה שאני רוצה להאמין שאני מאפשר לליבי להרגיש.
שגם כשהיא צועקת וכועסת ו"לא מתנהלת יפה" אני תמיד, אבל תמיד, אהיה שם אתה, לידה, בעדה.
והרי כבר ברור שאי אפשר באמת לאחל ולרצות שילד יגדל בתוכו יכולת רגשית בריאה,
מבלי שאני אגדל בתוכי את היכולת הזאת, באופן מספיק חזק, כך שהיא תהדהד ממני החוצה באופן טבעי ואוטומטי.
ועוד גילוי שמבקש להיוולד דרך זרם הכתיבה, אולי, דווקא בזכות כעס ערום מתאפשרת נקודת חיבור עמוקה ושורשית יותר.
לאנשים כמוני, שזה אומר פוחדים מעימותים, פוחדים משיחות קשות,
פוחדים שלא יאהבו אותם וינטשו אותם אם הם לא יתנהגו כמו שלדעתם מצופה מהם,
לכל האנשים האלה, כעס ערום הוא מתנה ענקית שיכולה לעזור להם להיות קצת יותר שלמים במבנה הנפשי שלהם.
מצחיק, צחוק אורוני (שזה צחוק אירוני מלא אור) שהסלוגן שעולה לי כדי להפיץ את הבשורה הזאת הוא:
"תן לכעס לרפא אותך".
לאתר של שרון – משמהות
לדף הפייסבוק של שרון – משמהות
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: שרון כהן, עיצוב תמונה: סהר גרופר
כתיבת תגובה