לאורך השנים שמעתי הרבה בנות שמספרות שהן לא אוהבות את הגוף שלהן…
שונאות את האף, שונאות את השערות שיש להם בידיים, שונאות את אוזני ה"פייפר" או לחלופין…
אוהבות את התלתלים שלהן, אוהבות את הגובה שלהן.
אוהבות את צורת וצבע העיניים שלהן…
לעומתן…
אני, שנים רבות לא הרגשתי שום כלום משמעותי כלפי הגוף שלי.
כשהסתכלתי על עצמי במראה, ראיתי ילדה/ בחורה/ נערה/ אישה (תלוי מתי התבוננתי) שיש לה פוטנציאל.
שצבע העיניים שלה ירוק כהה- כאלה שניתן לבלבל בקלות בצבע עיניים חומות.
כשהייתי בוכה היו הופכות העיניים שלי לירוקות וחושפות את צבען האמיתי…
בילדותי שמעתי מאמא שלי "תבכי תבכי" הרבה, על מנת שאוכל לראות את העיניים הירוקות שלך.
נערה שכשהתלתלים שלה מסתדרים הפנים מקבלות צורה וגם כשהפן מוצלח הפנים מקבלות צורה בוגרת ומסודרת יותר,
שאם יהיו לה 5 קילו פחות היא תשמח אבל גם איך שהיא נראית כרגע זה בסדר, לא רופס.
רקדתי מילדות ותמיד האמנתי שרגליי העבות הן כתוצאה משרירים מפותחים.
ילדה נמוכה מכולן אבל כזו שיכולה לכפר על הפער עם נעלי עקב,
לא אהבתי את השיניים שלי, בצד ימין הייתה לה שן על שן.
להורים לא היה כסף לטיפול אורטודנטי, ככה שהתחושה הכללית הייתה בסדר.
אני זוכרת שניסיתי להיות מיוחדת והכי טובה במקומות אחרים, שמכיוון שהמראה החיצוני שלי היה "רגיל" …
כך היה בלימודים (כך שאם לא אהיה היפה ביותר לפחות אהיה החכמה ביותר).
ניסיתי להיות הרקדנית הכי טובה בחוג ג'ז, והמש"צית (מדריכת של"ח הטובה ביותר).
הביטחון העצמי בנוגע לגוף שלי החל לרדת לאור ניסיונות רומנטיים לא מוצלחים עם גבריים…
משום שאף פעם הילד/ הנער/ הבחור/ הגבר שרציתי לא רצו אותי ואני, שטחית שכמוני, ייחסתי את זה למראה חיצוני.
תיארתי לעצמי שכנראה אם הייתי יפה יותר/ גבוהה יותר/ רזה יותר/ עם בגדים ממותגים יותר הייתי
כנראה יותר מקובלת בחברה ואותם נערים שרציתי היו מסכימים לתת לי/ לנו צ'אנס.
למראה בסטודיו לא היה אכפת…אם אני גבוהה או נמוכה, שמנה או רזה.
אם אני לובשת מותגים או לא, אם השיער מסתדר או שהתלתלים שוב פורצים בחוסר חינניות את מחסום הקוקו
ובטח לא אם הילדון הזה ששובר לי את הלב לרסיסים כל בוקר מחדש מעוניין בי או לא.
למראה בסטודיו לא היה אכפת אם אני מקובלת או לא…
למראה בסטודיו היה אכפת שארקוד…
שאעשה את התנועה בשלמות, שאעשה אותן בתיאום עם המוזיקה.
שאזכור את כוריאוגרפיה, שאפתח את הגמישות של הגוף שלי… ורק על זה היא שפטה אותי.
היא שפטה אותי על דברים שהיו תלויים בי והיא פיתחה בי את הרצון להיות הכי טובה שאני יכולה להיות.
במשך 12 שנים המראה בסטודיו הייתה מקום המפלט שלי!
היא הייתה המקום היחידי בו לא הייתי זו שמעדיפים אחרות על פניה.
הפריחה שלי הגיעה מאוחר, אולי אפילו מאוחר מאוד.
בשירותי הצבאי גיליתי כמה כוחות טמונים בי, כמה אני אישיות חזקה.
כמה כשלא בוחנים אותי על פי קוד לבוש, החיצוניות שלי מביעה את הפנימיות שלי.
וכן, יש בי יכולת לשנות את העולם, לפחות את פיסת האלוהים שלי…
העיניים הפכו בולטות יותר וצבען הירוק תאם למדים כבר לא הייתי צריכה לבכות כדי שהן יבלטו גם לא להתאפר.
ועם זאת כל פרידה מבחור תמיד התקשרה במוחי לתחושה- "אני כנראה לא יפה מספיק, לא מספיק מושכת".
וכל פרידה חיזקה את הסיפור הזה שסיפרתי לעצמי.
באופן משעשע דווקא כשבחורה חיזרה אחרי בצבא,
הרגשתי הרבה יותר מיוחדת, יפה ואטרקטיבית.. מ
אשר ניסיונות החיזור של הגברים בחיי.
תקופת השירות הצבאי נתנה לי כוח ועוצמה, נתנה לי את יכולת ההדרכה, שפכה אור על הכריזמה שבי… אבל לקחה לי את הסטודיו.
וכך חלפו להן השנים וחוויות הזהות, השתלבו עם חוויות הגוף.
ובגיל 23 מימנתי לעצמי גשר בשיניים ומאז אני מרגישה בעלת החיוך היפה ביותר בפלנטה.
כך בגיל 27 התקבלתי ישירות לתואר שני (אני שכלל לא הצלחתי להתקבל לאוניברסיטה בתואר הראשון והיה עליי ללמוד במכללה).
כך השתלבתי לי בגדוד מילואים קרבי, בו אני האישה הראשונה המבצעת איתם קו של 28 ימים רצופים בשנה.
כך השתלבתי במלחמות ובמבצעי מדינת ישראל וכך התחלתי לסגל לי מנהג של טיסות לחו"ל וטיולים בגפי.
ועם כל הצלחה כזו, עם כל פעם שהייתי שונה ומיוחדת יותר,
גבהתי בתחושתי בעוד סנטימטר.
אומנם מפגש עם גברים רבים הן במילואים והן בחו"ל, החיזור על ידם, הצליחו להפחית מעט את שאריות "השפלות הילדות".
אך גם אז התחושה שליוותה אותי, היא כי אולי הם עזבו כי לא הייתי יפה מספיק, כי הייתי רק ממוצעת.
החוויה המשמעותית הגיעה לפני חמש שנים.
כאשר נכנסתי לשיעור זומבה ובפעם הראשונה מאז גיל 18 בו התגייסתי
חזרתי לסטודיו לריקוד- חזרתי הביתה למראות היחידות בחיי שאינן מאיימות.
הקילוגרמים החלו לנשור והפכתי מודעות למזון שאני מכניסה לגוף.
מה בריא יותר ומה בריא פחות (למען האמת ידעתי את זה גם קודם, אך לא היה לי מספיק כוח להיכנע לתכתיבי האוכל).
למרות החוסר אהבה שלי לכל ספורט שהוא אינו ריקוד, התחלתי ללכת לחדר כושר על מנת לעצב את הגוף ולא רק לרזות.
מאוד מהר הבנתי שאני מספיק טובה להיות מדריכה ולא רק מתאמנת בשורה הראשונה.
החלטתי לצאת לקורס מדריכות, כבר סיפרתי לעצמי שדרך הזומבה אטפל בנערות.
היה לי דיסונאנס במוח, איך בבוקר אהיה עובדת סוציאלית ובערב מדריכת זומבה.
כזו ש"מענטזת" מול חבורה של נשים בסטודיו מלא במראות.
מה אם אמא/ אחות של אחת המטופלות תהיה מתאמנת שלי?
זה הרי לא מקצועי ולא נשמע כדבר הזה, כך יצרתי לי תכנית פעולה…
כך למעשה הוקמה החברה שלי DANCE IT OUT ,
כאשר דרך הריקוד הנערות רוקדות החוצה את מה שקשה להן ומגלות צדדים באופי שלהן שלא היו מודעות אליהם.
כשעולם הזומבה כבר היה מוטמע היטב בחיי,
מצאתי דרך YOUTUBE מדריכה בחסד עליון והחלטתי שאני חייבת לטוס לארצות הברית לפגוש אותה.
התכנון שלי היה ללכת למספר רב של שיעורים אצלה ככל הניתן, לקבל השראה.
אם יהיה ממש חיבור טוב להעז לשתות קפה ביחד ולחזור לישראל שמחה ומאושרת.
המציאות הייתה אחרת לגמרי…
בעת שהבחורה הבינה כי מטרת הטיסה לבניו ג'רזי הייתה בעבורה,
היא התרגשה עד דמעות, והחיבור היה מיידי.
יום למחרת כבר הוזמנתי להכיר את עולמה, לישון בביתה, להכיר את משפחתה
ואת משפחת הזומבה שלה (כלל המתאמנים והמתאמנות)
גילינו כי אנחנו חולקות את אותן ההתמודדויות, את אותם הפחדים, את אותן ההצלחות ואת אותם אי -הצלחות.
רק שהיא מקדימה אותי.
היא כינתה אותי " mini me" ובפעם הראשונה בחיי, לא הצטערתי להיות mini, להיפך זו הייתה גאווה אמתית.
הבחירה שלה בי העירה את האלוהות שבי ובמפגש הזה הבנתי עד כמה אני חיה "על -יד"
וכי התחרות שלי אמורה להיות עם האני שהייתי אתמול ולא עם אף אחד אחר.
ההבנה שמישהי כמוה בוחרת אותי הקטנה, הנמוכה, הלא כל כך יפה אך לא מכוערת
מעיר קטנה בישראל, אותה אחת שאף פעם אף אחד לא בחר בה,
אותה אחת שהייתה צריכה להילחם על הזכות להיות אהובה.
אותה חוויה מעצימה הידהדה בי ומהדהדת בי עד היום.
כי כשהיא ראתה בי את מה שאני לא הצלחתי לראות, משהו נפתח ובפעם הראשונה גם אני זכיתי להכיר את עצמי.
בניגוד לפעמים אחרות שחשתי יפה ומוצלחת רק כשגבר הציע לי את האפשרות לראות זאת
וכשהוא הלך, יחד איתו הלכו התחושות החיוביות האלה כלפי עצמי, לאחר שטרה (אותה מדריכה) ראתה בי את החיוביות,
גם בעת שהיא איננה מביטה בי..
אני יודעת שהנני מיוחדת וזו תחושה נפלאה להסתובב עמה.
כמה מצחיק לדעת שבסוף אהבה אפלטונית ומשמעותית היא זו שעזרה לי לעצב את זהותי
ולא האהבה הרומנטית כפי שהורגלנו לחשוב בספרים ובתרבות שזוהי אחת ממטרותיה.
היום אני שוברת גבולות, אני עובדת סוציאלית בבוקר ומדריכת זומבה בערב,
מנהלת את החברה שלי DANCE IT OUT , עם עמוד יוטיוב פעיל.
השילוב הזה בין חולי לבריאות, בין העצוב לשמח מעצב את חיי , את זהותי, את מי שאני.
הדמות המתנצלת, חסרת הביטחון אינה מנת חלקי יותר.
האישה שבי שכל כך דאגתי שתהיה לה משרה שלא משלבת את הגוף באופן פיזי, כדי שחלילה אם הוא יפגע,
היא עדיין תוכל להמשיך להתפרנס משלבת 10 שעות עבודה בריקוד בשבוע.
עם כל קילוגרם שהשלתי ממשקלי אני תופסת מקום ברור ומשמעותי יותר
עם כל שריר שמתעצב בבטן, בידיים או ברגליים מתעצבת בי זהותי ומחשבתי.
קורה שם משהו בחיבור הזה בין שרירים חזקים, לזהות חזקה, לאישיות חזקה.
הזהות אומנם ממשיכה להשתנות באופן תמידי, בהתאם לחוויות הסובבות אותי.
אני לא רק עובדת סוציאלית ואני לא רק מדריכת זומבה ואני לא רק מטפלת בתנועה, אני הכל ביחד.
ואני נמוכה, בעלת שרירי ידיים ושרירי בטן מפותחים ואני לא מקבלת שום דבר במתנה.
אני עובדת קשה בעבור זה.
כשאני מתייחסת אל עצמי בבריאות ובספורט הגף מחזיר לי בגזרה חטובה, בתחושת קלילות, בתחושת נשיות וכשאני מזייפת גם הוא…
מה שגרם לי לרזות היה תוצר לוואי של פעילות ספורטיבית שנהניתי לעשות ובהתאם לכך התמדתי.
בימים אלה ממש אני משיקה בצפון הארץ את שיטת האימון של טארה " Tone and Tease "
ובאופן פראדוקסאלי א-נ-י אהיה מדריכה של אימון שכולו מיניות ופיתוח אהבת גוף עצמית ותחושה של דיווה!
אני, אותה הילדה שהתבוננה במראה ולא ראתה שום דבר מיוחד,
אצא אל הסטודיו מלא המראות, בבגדים שחורים צמודים,
בהעברת המסר הברור: "לשעתיים הקרובות אנחנו: אתן ואני בניכן דיוות ואני עוזרת לכן למצוא עד כמה אתן מיוחדות כל אחת בדרכה היא".
.אני מסתכלת במראה ורואה את הדמות שאפילו לא העזתי לחלום להיות.
אני רואה את 158 הסנטימטרים, אני רואה את הקמטים שמתחילים לבצבץ,
אני רואה את שלושת השערות הלבנות, את האף הבולט ובכל זאת…
אני אוהבת את הדמות שנשקפת אליי במראה ואני מאמינה שאני הגרסה הכי טובה שלי.
והגוף שלי הוא מספר אותי…
תוכניות לעתיד… סטודיו להעצמה וטיפול בנשים ונערות דרך תנועה.
היום הזה אינו רחוק, הוא מתעצב בתודעתי לאט לאט, כשהחזון יהיה ברור אוציא אותו לפועל-
עוד מגששת להבין מהי הדרך הטובה ביותר להגיע לעיצוב גופן, נפשן ותודעתן של נשים וצעירות
בדרך שתגרום להן להסתובב בעולם בתחושה שהן שוות ערך.
מעטות מידי מאתנו מסתובבות בתחושה הכה חשובה הזו…
האלוהות שבנו מתחילה מאהבה עצמית
אני כאן כדי להיות העיניים של אותן נשים.
עד שהן ילמדו לראות את עצמן בעיניים שלי, עיניים שמלאות אהבה קבלה ושייכות…
בדיוק כמו מה שסיפקו לי המראות בסטודיו.. כשהייתה שקופה.
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: רבית כהן, תמונות: רבית כהן עיצוב תמונה ראשית: סהר גרופר
כתיבת תגובה