אתמול, כשכולם ישנו צהריים, רפרפתי בזכרונות שלי, כמו שמרפרפים ביוטיוב.
סרטון אחד הוביל לסרטון אחר. ואיכשהו הגעתי לזכרון ילדות.
לילה, אחרי כמה שעות של נדנודי שינה, קם מהמיטה שלי ועובר לישון ליד אבא שלי.
זאת הייתה תקופה כזאת שאחת לכמה לילות הייתי עובר לישון לידו.
בדרך כלל התמזל מזלי, ואמא שלי נרדמה בסלון מול הטלוויזיה.
וכך יצא שהיה מקום לידו.
וכשאמא שלי כן ישנה לידו, הייתי ישן על השטיח הקטן למרגלות המיטה, בלי שהם ישימו לב.
(אני מדבר על גיל 9 10 11 ואולי אפילו יותר גדול. הזיכרון הזה הוא מחדר השינה בבית שאליו עברנו כשהייתי באמצע כיתה ג')
הוא מעולם לא העיר לי על זה.
לעתים רחוקות הביע חוסר שביעות רצון שבוטא על ידי נשיפה של אוויר שנשמע כמו אווווף, רק בלי הא'.
לא נפגעתי ממנו כי נשמתו הייתה ענקית ותמיד מכסה עם כנפיו ללא מילים.
אני זוכר את הסבל של לא להצליח לישון.
היו ימים שמהרגע שהשמש התחילה לשקוע התחילו לי הפחדים.
לא פחדתי ממשהו מסוים.
פחדתי מזה שצריך לישון ואני לא מסוגל.
רק לעתים רחוקות הסיבה הייתה חלום מפחיד שלא יכולתי להירדם אחריו.
אני זוכר עד היום את מוזיקת הסיום של טלנובלות סעודיות שאמי ראתה בערוץ הירדני.
או הסיום של "מבט שני".
מוזיקת הסיומים האלה הייתה סביב השעה 23.00.
המוזיקה הזאת בישרה ששוב הלילה הולך להיות ארוווווך.
המוזיקה הזאת צרובה בי, על אותו דיסק רגשי, שסירנת האזעקות צרובה לילדי הדרום.
עוד לילה לבן של פחדים שחורים.
רוב הלילות ממש התאמצתי להירדם, אבל כשהסבל היה גדול מדי, הייתי קם ונכ-נס בשקט בשקט ליד אבא שלי.
פעם אחת הוא שאל אותי למה אני לא נרדם.
עניתי שאני לא מצליח.
והייתה לי תקווה, לשבריר שנייה, שהוא יגיד לי משהו שיצליח לתת לי איזשהו שקט.
"למה אתה לא מצליח?"
"כי יש לי הרבה מחשבות."
"אז פשוט תפסיק לחשוב", הוא ענה.
והתהפך לצד השני.
ואני התחלתי לחשוב על איך אפשר להפסיק לחשוב.
אני זוכר שהנחירות שלו לא רק שלא הפריעו לי, אלא אפילו הרגיעו אותי.
זה כאילו אשרר לי דרך האוזן שהוא פה לידי, גם כשעצמתי עיניים כדי לחכות לשינה.
מיד אחרי שליבי נולדה היה לי ברור לחלוטין שהיא ישנה אתנו במיטה.
לקרן זה נשמע הגיוני גם.
כשמורי נולד התחילו גישושי דיבורים על חדר משלה.
אחרי כשנה (עד אז ישנו ארבעתנו, או ליתר דקדוק לשוני – ארבועטנו, במיטה אחת ענקית)
קרן בדקה אתה, ליבי שמחה. שמנו מזרן בחדר השני.
וכל פעם מישהו אחר ישן לידה.
ככה שבוע וקצת, עד שהיא פשוט חזרה למיטה שלנו באופן טבעי לכל הצדדים.
המחשבה שליבי תישן לבדה ולא יהיה אף אחד שם כשהיא תתעורר מחלום רע, או בכלל, לא נתפסת לי כאופציה.
פתאום היום באמצע הזיכרון, גיליתי את החוט בין חוויית הילדות שלי, לבין הבחירה הזאת שלי כהורה.
אני מזהה אצלי כהורה, ואצל כל האנשים שאני מקיים אתם שיחות על הורותם,
שאנחנו מדביקים לילדים שלנו את הפחדים שלנו, באופן לגמרי לא מודע כמובן.
הבחירות שלנו כהורים, איך לנהוג עם ילד, מה להגיד ומה לא להגיד לילד, וכולי, קשורות לחוויות הילדות שלנו.
חוויות ילדות שחרוטות על אבני היסוד של נפשנו.
דווקא הדברים שאנחנו הכי עקשניים לגביהם, והכי עקרוני לנו לגביהם, והכי נלחמים עליהם,
הם הדברים שקשורים הכי חזק והכי עמוק לפחדים ולחוויות הקשות שהילד שהיינו עבר.
הילד שהיינו, שעדיין לגמרי מושך בחוטים הרגשיים, מתחת למעטפת האדם הבוגר שעטינו עלינו.
גם אחרי שאני מבין את החיבור, בין הפחדים\שריטות\טראומות שנצרבו בילד שבי לבחירות שלי כהורה, אני לא יכול בקלות לשנות.
וברוב המקרים אני מודע ומשאיר את הדברים ככה כמו שהם.
המודעות מאפשרת להקטין את קוטר הצינור שמעביר את החומר הרגשי מהילד שבי אל הילד שלי, אבל לא יפסיק אותו לחלוטין.
המודעות לא רק מקטינה את כמות החומר הרגשי, אלא גם משנה את איכות החומר.
המודעות מוסיפה לחומר הזה, מים של הבנה וחמלה עצמית.
מים שלאט לאט מדללים את החומר הרגשי הזה עד להפיכתו ללא מזיק.
לא רק דברים "לא משהו" עוברים בעקבות שריטות ילדות.
גם דברים מעולים עוברים דרך השריטות.
מעיון נוסף בזיכרון אני קולט שבזכות התסכול מהציפייה שאבא שלי יפתח אתי בשיחה
שתעזור לי להרגיע את המחשבות, דווקא בזכות הכאב שבאכזבה, ודומיו,
הפכתי להיות אבא שרוצה ופתוח להקשיב, אבא שמשתף, אבא שמבין את הילדה שלו דרך הכרות עם הילד שבו.
אבא שלומד כל הזמן ומשתנה בהתאם.
אבא שאולי אפילו נוטה ללכת רחוק מדי לצד השני של הרגישות האקטיבית.
למזלי, יש לי חיישן רגשי שאני נושא על הלב.
בכל פעם שאני הולך רחוק מדי הוא מצפצף.
קוראים לחיישן הזה – ליבי, והצליל של הצפצוף הוא: אבא דייייייי.
לאתר של שרון – משמהות
לדף הפייסבוק של שרון – משמהות
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: שרון כהן, עיצוב תמונה: סהר גרופר
שרון יקר,
קראתי את הפוסט שכתבת, מאוד מרגש מכיל ומעצים ונותן תיקווה לאותם הורים שמגדלים ילדים, לא לדחוק את הפינות האפלות, לא לטמון ראש בחול, ההפך הוא: לקום להרים את הראש ולהביט מעלה.
ישבתי בהרצאה שהעברת בביתה של ביתי אפרת, חווית ההרצאה עדין לא משה מזיכרוני.
המקום ממנו נשאבת כדי להקשיב, להטות אוזן לאנשים ואף לרקום איתם יחדיו חוטים השזורים בהיסטוריית החיים של כל אדם ואדם נותן לי כוח להקשיב עוד ועוד ולהתחזק בהתמודדות היום יומית שלנו.
רוצה אני להעביר אליך את "המתנות" שאני מצידת את תלמידיי מדי שנה בשנה: שבעת המפתחות שחיברתי בתהליך שעברתי עם עצמי ואף השתנתי.
אולי אף הם יעזרו לך.
שבעה מפתחות לשינוי שאני עובר/ת.
המפתח הראשון : זיהוי והכרה בבעיה.
המפתח השני : התחברות לחיובי.
המפתח השלישי : שחרור דפוסים ישנים.
המפתח הרביעי : מודעות למקומות החלשים ולפחדים, ועימות איתם.
המפתח החמישי : הכרה וטיפול במטען הרגשי שאני נושא והצרוב בתת מודע.
המפתח השישי : בניית מערכת אמונות חדשות ומחשבות היוצרות מציאות טובה יותר. (אופטימית)
המפתח השביעי : איתור והעצמת הכוחות, האמונות והכלים שיובילו לשינוי ולצמיחה.
שלכם לאורך כל הדרך….
מחנכת הכיתה – דינה חג'ג'
ספטמבר תשע"ו