תאריך לידה: 02.10.1972
נשואה לליאור ואימא לרז (13), שיר (10), זהר (8), וגל (חצי שנה)
השכלה: ד"ר לפיזיותרפיה אוניברסיטת חיפה
עיסוק מקצועי: בעלת קליניקה לפיזיותרפיה ומרצה באוניברסיטת חיפה
תחביב ספורטיבי: גולשת סאפ
הריאיון עם הילה התבצע במקום עבודתה, בקליניקה לפיזיותרפיה.
בשונה משאר הראיונות שהתרחשו בביתי, הפעם שינוי המיקום, שלכאורה לא אמור להשפיע על הריאיון,
גרם לי להרגיש בפוזיציית המטופלת ולא זו שמובילה את הריאיון באופן מובהק.
תרמה לכך אישיותה ההחלטית של הילה כיאה לחוקרת, מרצה מטפלת וגולשת סאפ רצינית.
אנחנו מתיישבות אחת מול השנייה כאשר שולחן עבודה מפריד ביננו.
במהלך הריאיון הרגשתי איך שתינו מתרככות, שפת הגוף השתנתה ואפשרנו למילים להוביל אותנו בזמן לאירועי חיים משמעותיים
עד שהזמן חלף מעל ומעבר למצופה.
במקור אני מקריית מוצקין, אמי מקיבוץ אפק, ואבי עלה בילדותו וגדל בעין המפרץ.
אני בת שלישית לאח ואחות המבוגרים ממני.
הורי עזבו את הקיבוץ עם חתונתם, גרו במספר מקומות ובסוף התיישבו בקריית מוצקין שם נולדתי.
הייתי מתעמלת בילדותי היא מספרת.
בכיתה ב' הצטרפתי להתעמלות אומנותית ועד שהתגייסתי לצבא, ההתעמלות האומנותית הייתה חלק מרכזי בחיים שלי.
בגיל ההתבגרות הצטרפתי לקורס מאמנות והייתי מחוברת לקבוצה, עבורי זו הייתה משפחה שנייה של ממש.
בנוסף, הדרכתי בתנועת הנוער השומר הצעיר.
בכיתה היו לי 2-3 חברות ורוב הזמן הייתי עסוקה באימונים, בנגינה, בתנועה ובלימודים.
בהתאם, לא הייתי מעורבת מידי בחברויות הכיתתיות. ההורים שלי תמכו בי אך אפשרו לי לנהל חיים עצמאיים.
אני עוצרת את הילה ומנסה להבין מה מניע נערה בגיל ההתבגרות להיות כל-כך עסוקה ומשימתית.
אני חושבת שהייתי ילדה אנרגטית בשליטה, אבל פשוט ככה יצא. היא מעידה על עצמה.
אהבתי את הקטע הקבוצתי, פחות התחרותי. אהבתי את מופעי הראווה, התרגילים המסונכרנים, החיבור האנושי.
ההיררכיה נבנתה עם השנים וכל אחת בקבוצה ידעה מה המקום שלה, זה תהליך מבגר לנערה.
לא הייתי הכי טובה בקבוצה, ולא קטפתי גביעים. למדתי שאני צריכה לצור סדר עדיפויות מבחינת המעורבות שלי בפעילויות השונות,
ועל אף שלא הייתי המצטיינת של הקבוצה, בחרתי להשאר כי קיבלתי שם הרבה מעבר להישגיות ותחרותיות.
אני מבינה שהחיבור האנושי, ההישגיות, ותחושת השייכות של קבוצת הספורט היוו עוגן משמעותי עבורך.
בעיקר אהבתי להמציא תרגילים, ולהשתתף בתהליך הכיאורוגרפיה.
המאמנת של הקבוצה, אינה גילדין, ידעה בדיוק מה להעצים אצל כל אחת מאתנו.
בהסתכלות לאחור היתה מאמנת בלתי רגילה.
היא העצימה אצל כל אחת ואחת את החוזקות שלה, ידעה להאציל סמכות ומרות,
יחד עם אכפתיות ואימהיות כלפינו. כולנו הקשבנו לה, רחשנו לה כבוד, ואהבנו אותה מאד.
האם ההורים דחפו אותך לסגנון חיים שכזה?
ההורים שלי הגיעו מחינוך קיבוצי כאשר הערכים שעליהם גדלתי הם: אהבת והכרת ארץ ישראל, מוסיקה, ספורט ואומנות.
אמא שלי דאגה שכל אלה יבואו לידי ביטוי בחינוך.
אמי דחפה אותנו להצטיין בלימודים, וכנראה שכיוונה אותנו להיות מכווני מטרה.
התיכון נראה לי בזבוז זמן, נעדרתי משיעורים רבים ולמדתי לבד, עם הישגים טובים כתמיד, ותמיד התמדתי בספורט והמחול שליווה אותו.
הספורט וריבוי העיסוקים מפתחים בילד יכולות לחשיבה רחבה, רב תחומית, ניהול זמן, יעילות ואורח חיים בריא.
מה קורה בקורס המאמנות? אני שואלת ומבינה שזו נקודת מפתח משמעותית בחייה של הילה.
קורס מדריכות התרחש בחופש הגדול של גיל 14-15.
חודשיים שלמים בוינגייט בהם התייחסו אלינו כמו למאמנות בוגרות.
המאמנת שהעבירה את הקורס, רלי שמה, סבלה מטרשת נפוצה ולכן היתה ישובה בכיסא גלגלים
אך הצליחה ללמד תרגילים ולהעביר אימונים שלמים ממקום מושבה. אני זוכרת בתור ילדה את החוויה הזו, את העוצמה המנטלית שהיא העבירה לי.
הקורס הועבר באופן מקצועי ביותר, אחד הקורסים הטובים ביותר בהם למדתי בחיי.
הכל היה מתוכנן היטב, מגוון, ומלא מחשבה.
בקורס הרגשתי שווה בין שוות, לעומת בית הספר שנראה לי ילדותי עם שיטות הוראה פרונטלית מיושנות ומשמימות.
הילה המתעמלת עומדת בפני גיוס לצה"ל, שינוי שמוביל אותה לייעודה המקצועי בחיים.
בתקופת מלחמת המפרץ, אני מתגייסת לתפקיד מדריכת חי"ר ונשלחת להכשרה בשטחים, בזמן האינתיפאדה הראשונה.
הכשרת החי"ר הפכה אותי למורעלת, כמו כל סובבי, וכל כולי בצבא.
לאחר הכשרת החי"ר יצאתי לקורס צלפים, לאחר שנבחרתי בזכות דייקנותי בירי, שליטה פיזית טובה בטכניקה ומשמעת טובה…
אהבתי את השילוב של הדרכה, אקשן, מיקום רגיש ולעיתים מלחיץ, הדרכה של צלפים מיחידות מובחרות או פלוגות קרביות אחרות.
המורעלות שלי על הצבא, על התפקיד גרמה לי להעמיק בתוך העולם החדש הזה,
וללמוד מהחומרים שהיו זמינים לי בזמנו (לפני שהיה אפשר לגלוש בגוגל).
שאפתי להיות הכי טובה בביצועים, לדייק, ולהעביר הלאה באוירה טובה את הידע המקצועי שרכשתי.
בקורס צלפים ההדרכה היתה צמודה והיחסים עם החניכים ללא דיסטנס, סגנון שמאד התחברתי אליו.
בהיותי מורעלת, לא חשבתי על המשמעות וההשלכות של התפקיד שלי עד הסוף.
לקח זמן מה עד שהצלפים שהכשרתי חזרו אלי עם רשמים ועדויות ממבצעים ומטרות אמת שהושמדו על ידם, והמשמעות החלה לחלחל גם אלי.
המשוב והמשמעות שחזרו אלי ותפחו על פני, השפיעו עלי עמוקות וברגעים ההם הבנתי שאני חייבת שינוי.
החלטתי לצאת לקצונה ולקחת פסק זמן מהענף.
השינוי שהילה חותרת אליו נראה כהתפתחות טבעית של מדריכה צבאית מורעלת. ומה קורה בהמשך אני מנסה להבין לאן נושבת הרוח.
אני יוצאת לקורס קצינות של יחידות שדה ובסיומו מוצבת בבה"ד 1 להדרכת צוערי חי"ר.
אני יוצאת מהשטחים, אין התראות, הלחץ היום-יומי יורד, כמו להיות באקדמיה.
שם אני מכירה את ליאור, עליו קיבלתי המלצות חמות עוד לפני שנפגשנו, ואכן המפגש מאושש את השמועות..
חלפו חודשים ספורים ואז קרה האירוע שגרם לי לבחור בפיזיותרפיה כמקצועי.
הילה עוצרת, לוקחת נשימה עמוקה, ונכנסת חזרה למנהרת הזמן של חייה. אני משתוקקת לשמוע את המשך סיפור חייה המרתק שמתפתח לנגד עיני
אני נמצאת בחופשה בבית, הורי וליאור בחו"ל, כך שהרכב ברשותי,
ואני מנצלת אותו לביקור של סבי שאינו בטוב.בחזרה מהביקור אני מאזינה לרדיו ומנסה להעביר תחנות,
ואז מחוסר תשומת לב יורדת מהכביש לשוליים וכששוברת הגה חזרה שמאלה נכנסת חזיתית במעבר גשר בטון.
מפגש אדיר של גוף מאיץ בבטון, התרסקות ודממה .
אני מרגישה את התאונה פה בקליניקה. סיפור חייה של הילה מתנגש בבטון,
והיא ממשיכה…
מה חושבים שניה לפני? איזה באסה…ואז התחושה היא של לחץ פיזי אדיר, הרגשת מחנק וקושי לנשום, לחץ נוראי,
לכידות תחת קמטי המתכת. הלם מוחלט!
בנס ממשי, מישהו ראה את התאונה שקרתה בכביש גישה לקיבוץ אפק, והוא מזעיק מכבי אש וניידת טיפול נמרץ.
מכבי האש שזכור לי כי נראו לי גיבורי על, גזרו את הרכב וחלצו אותי,
ואז התחלתי להרגיש את השברים והפציעות, הבנתי שאני בחיים אבל שנפצעתי לא קל.
מפה אני מתחילה פרק חדש בחיי, פרק של טיפול נמרץ, ואחריו שיקום מתמשך.
לגימת מים, נשימה עמוקה, כזאת שממלאת את שתינו להמשך.
כמעט חודש בטיפול נמרץ מרגיש כמו גיהינום.
הזיות מתרופות שונות שנותנים לי, כאבים מהולים בטשטוש ממורפיום, שברים רבים ברגל שמאל,
באגן שעברו קיבוע ומתיחה, אך עיקר תשומת הלב ניתנת לקרע בסרעפת שפגע בנשימה,
ההדף לאיברים הפנימיים, וגרוע מכל- זיהום פטרייתי של בית חולים שתוקף אותי לאחר אחד הניתוחים.
הגיעו לבקר המון חברים מהצבא ומהחיים, שמצחיקים ומשמחים אותו ועוזרים לי להיות אופטימית.
הורי כמובן חזרו, וליאור, חוזר מהטיול בחו"ל וישן על המזרון לידי.
כל תקופת האשפוז לא זז ליאור מצידי, והבהיר לי מהי אהבת וחברות אמת, באש ובמים, בחולי ובצער- תמיד שם.
על אף, ולמרות הקשיים של הילה היא מצליחה לראות את האור שבקצה המנהרה.
אני עוברת לבית הבראה צבאי לשיקום. אשר מבחינתי נתפס כמעבר מחושך לאור.
תקופת השיקום היא תקופה מדהימה עבורי, הכל הולך ונהיה חיובי מיום ליום.
החשיפה למקצוע הפיזיותרפיה גרמה לי לחשוב שאולי זה בשבילי.
הילה מצליחה להעלות אצלי את אותן שאלות, מה אני הייתי עושה במקרה כזה… מה היו עושים עבורי, מהי אהבה… שאלות מהותיות לחיים
בית הבראה 3 הוא מקום שיקומי, מקום יפה חיצונית.
אני פוגשת חיילים אחרים וכולנו עוברים ביחד את הקשיים ומתקדמים.
חצי שנה של למידה מחדש של הפעולות הבסיסיות.
ומשם מהנקודה הזו מגיע החיבור שלי למקצוע.
התהליך השיקומי היה לקחת את כל הרע ולהפוך אותו לטוב, להתמודד איתו ולהתקדם ממנו. אחרי חצי שנה של
שיקום אני חוזרת לצבא לחודשים ספורים ומבינה שהייעוד שלי הוא להיות פיזיותרפיסטית. משתחררת ונרשמת לאוניברסיטת תל-אביב.
במהלך הלימודים אני גרה במעונות בת"א וליאור בחיפה, לומדים ועובדים, מבלים סופי שבוע ביחד, טסים כל קיץ לטיול, נהנים.
במהלך הלימודים אני חוזרת לספורט שוחה בבית הלוחם, רוקדת בקמפוס, מבלה בת"א- סטודנטית הלכה למעשה.
אני נפעמת לאור הקצב, ההגשמה, ההחלטיות והכוחות של הילה. צלפית במלוא מובן המילה.
אנחנו מחליטים לטוס לאוסטרליה לטובת לימודים לתואר שני בתחום האורתופדי.
גרים שם שנתיים חלומיות של לימודים, עבודה, ספןרט וטיולים.
השנתיים האלו עיצבו אותי כאשת מקצוע, בהן התיאוריה הועברה לפרקטיקה, הידע והיכולות התחברו וקידמו אותי ברמת האנליזה והטיפול..
בסוף החיים באדלייד טיילנו בדרך של חצי שנה הביתה עד שהתעייפנו מהטרקים ורצינו הביתה.
במקרה מצאנו בית בכרם מהר"ל, מקום שהפך ביתנו האהוב עד היום.
הזרימה של חייה של הילה, המשימתיות לצד הנאות החיים. היכולת שלה לשלב את תחביבים, אקדמיה, טיולים, משפחה ועוד בגיל כל כך צעיר…
ואני חושבת שהנה היא כבר מגשימה את כל החיים בפרק זמן כל כך קצר.
אני פותחת קליניקה משלי ולומדת לדוקטורט באוניברסיטת חיפה בנושא עמוד שדרה צווארי.
בינתיים משחקת כדור-עף חופים, רוקדת סלסה, משחקת טניס… עדיין לא גולשת.
רק לאחר שאני אמא לשלשה ילדים מסיימת את לימודי הדוקטורט.
מתי נכנסת גלישת הספ לחייך? ומה קורה שם כשאת פוגשת את הים?
אני שואלת בחצי תימהון… מוזר לי שמספורט מוסיקלי וחברתי הילה מתמקדת בגלישת ספ אינדווידואלית.
לפני קצת יותר מ3 שנים נפגשתי עם חברה בכנס, והיא סיפרה בהתלהבות על הסאפ, וכמובן שהלכתי איתה לנסות,
ובהחלט נדבקתי בחידק שעד היום אותי לא עזב.
הפעילות בסאפ כוללת הן חתירות נפח אירוביות עם גלשן ארוך וצר ווהן גלישת גלים עם הסאפ.
תמיד אהבתי ים, והתאהבתי במיומנות ובקבוצת האנשים שחלקם חברים טובים שלי עד היום.
האם הנושא התחרותי נכנס שוב לחייך? כילדה מתעמלת, כמי שהייתה בתוך קבוצה תחרותית, האם זה מגיע שוב גם בגילאים שלנו ?
גל פרידמן, המאמן של הקבוצה עודד אותנו להשתתף בתחרויות, וזה אכן העלה את המוטיבציה וגרם ללכידות קבוצתית.
השילוב של ספורט אינטנסיבי, עם הטבע הימי, החברה והחוץהופך את הסאפ לספורט שלי, והוא משמעותי ביותר עבורי.
איפה את בעוד חמש שנים, הגענו אל שאלת השאלות…
בכרם מהר"ל, עם בת רביעית, הילה מצביעה על בטנה ההריונית כמו עכשיו, עובדת במינונים שמתאימים לאורח חיים מאוזן ונינוח,
ליאור גם מוריד עומסי עבודה, והחלום… הוא טיול גלישה.
מה המוטו שלך לעולם ולקוראים?
חייך אל העולם והוא יחייך אליך בחזרה היא מחייכת
הילה לא מאמינה שחלפו להן כארבע שעות… הריאיון שלה מותיר בי ניחוח של גאוות יחידה ישראלית משובחת.
מסלול חייה מתובל באירועים מגוונים, ייחודיים, שונים, מרתקים, כאלה שגורמים לי להמשיך לחשוב, ולנתח אותם לעוד הרבה זמן קדימה…
עריכת הריאיון בוצעה כחצי שנה לאחר הריאיון עצמו, הילה הספיקה ללדת תינוקת מתוקה ושמה בישראל "גל", השם שמחבר את אהבתה העזה לים
כתיבת תגובה