לא כתבתי פוסט כבר די הרבה זמן…
עברה עלי תקופה ארוכה ועמוסה.
תקופה שבה "זאת שכבר לא גרה כאן יותר",
חזרה והודיעה שהיא כאן והיא נשארת.
אני, שכל כך אוהבת אותה, צריכה אותה בכדי להרגיש שייכת, בעלת ערך שווה
שיתפתי איתה פעולה בכל המובנים, לא ויתרתי לה לא על פסיק ואף לא על נקודה.
עשיתי את הכי טוב שאני יכולה ויודעת לעשות,
וכן… כהרגלי בקודש, אפילו עוד קצת מעבר לכך…
האנרגיות של העשייה, ההתרגשות והאנדורפינים,
נתנו לי את אשליית הכח, הנה אני יכולה להמשיך קדימה.
הסובבים והאוהבים מזהירים ומייעצים:
"קחי עזרה מבעלי מקצוע מנוסים, הרי כך כולם עושים. אז למה לא בעצם?".
קשה להבין, אך כשסופרוומן חיה בתוכי מספר עשורים.. אם לא מאז ומעולם,
לפתע שבה כרוח סערה סוחפת ועוצמתית.
תחושת המסוגלות, שביעות הרצון, והמוטיבציה הפנימית
דוחפת קדימה לשוב ולהיות לו לרגע אותה רונית…
אותה רונית של פעם שהיא וסופרוומן אחת הן.
כשמטפסים גבוה יש שני כיוונים אפשריים להמשך המסע:
נסיקה משכרת או נפילה כואבת.
החלטתי לא לספר לכם הקוראים, מה האפשרות בה המשיך המסע שלי,
אשאיר לדמיונכם לפתח את המשך סיפור העלילה.
כל אחד ואחת מכם כיד הדמיון.
פורים החג הכי שמח שיש, תחפושות, כיף, וההנאות כבר כאן.
חג בו כולם מתחפשים ומנסים להגשים את חלומותיהם,
להיות ולו ליום אחד או מקסימום יומיים מישהו או משהו אחר.
ואני ??? מה אני מבקשת להיות ???
אני מבקשת להיות רק עוד יום אחד להיות…
סופרוומן אמיתית עם כוחות ויכולות
שיכולה כל מה שהיא רוצה לעשות:
לרוץ, לקפוץ ולנהוג למרחקים
לטפס על הרים ולצאת למסעות ארוכים
ואולי… לא אהיה חמדנית
פשוט ליום אחד של פורים לחזור ולהיות אותה רונית שאני מכירה ומתגעגעת אליה כל-כך.
אני אוהבת את זו שגדלתי להיות,
שחיה עם עצמה בשלום.
שמכל לימון סוחטת לימונדה,
מכל מפח נפש מנסה להגשים עוד חלום.
כל מגבלה הופכת ליכולת לצמיחה,
בפנים בפנים מחכה לה סופרוומן שאני מכירה,
שרוצה לצאת ללבוש ולו ליום אחד שוב את הגלימה…
רק עוד ליום אחד ודי,
אני מבטיחה שאזדכה על הגלימה.
שאמסור אותה לסופרוומן הבאה,
לזו שלא תאמין שאני, אני רונית … הייתי פעם סופרוומן אמיתית.
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר , פוסט: רונית שפירא תמונה: סהר גרופר
כתיבת תגובה