"בשמלה אדומה ושתי צמות,
ילדה קטנה, יחידה ותמה
עמדה ושאלה – למה?
וכל הרי הגעש וכל הסערות
עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה
עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה"
מתוך בשמלה אדומה מילים: רותי ספרוני לחן: יאיר רוזנבלום
"?six flags new England, are you ready to have fun"
מכריז הכרוז שנמצא על הרכב שמוביל אותנו היישר לתוך הלונה פארק הכי אמריקאי שיש.
רכבות הרים מסתובבות, מופעי רחוב קופצניים, מוסיקה קצבית, קרוסלות, ריח פופקורן חמאתי באוויר,
ואנחנו חוזרות אחורנית בזמן לעולם הילדות שלנו, כל אחת ועולמה שלה. כל אחת וזכרונות ילדותה.
בגלימה ורודה שתי חברות, חנות הכניסה והיציאה מהלונה פארק עמוסה בגלימות שתפורות בדיוק לנו, בדיוק למידותינו, בדיוק למי שאנחנו.
"רונית…. אנחנו חייבות לשים את הגלימות", אני מתלהבת (ילדה אמרתי?)…
נכנסים אל הפארק ואני רואה אותה את הגלימה הזו שלי,
הגלימה הורודה עליה אני מספרת וכותבת על הזמן,
לרגע קל עולה לה המחשבה שאולי, אולי, אולי
אוריד אותה מהקולב ובשביל הבדיחה אלבש אותה
אבל אני הרצינית והריאלית תמיד, ישר דוחה את המחשבה הצידה
וביני לביני מחפשת ספסל שעליו שאוכל לשבת
בזמן שכל אוהבי המתקנים יוכלו לעלות, לרדת, לקפץ, לצלול ולרחף
מה לי ולדמיונות שווא שכאלה…
"רונית…. אנחנו חייבות לשים את הגלימות", אני מתלהבת (ילדה אמרתי?)…
וברור שכמו שתי ילדות,
שתינו שמות את הגלימה, ומצטלמות איתה כמו שתי גיבורות על…
משחקות בנדמה לי.
עולם של אבירים, מכשפים, נסיכות, עולם של גיבורי על, או … גיבורות על… או גיבורות עלק….
אני חייבת לנסות את הרכבת הרים החדשה "סופרמן". ואוו איזו רכבת וסופרמן הוא גיבור ילדותי.
נשמתי את סרטיו, גבישי הקריפטונייט היו כמיהתי, והיה לי נוח להאמין שהטוב מנצח.
המוני ילדים מתרוצצים, מתמודדים עם חלומות ופחדים
ואני שגם בתור ילדה מעולם לא התחברתי לעולם הזה של ההתמודדות עם כוח הכבידה
יותר נכון רק המחשבה עליו עוררה בי תחושת קבס ובחילה,
מסתכלת סביבי על ההמון שמן הצד נראה כמשוגע
שנוהה אחר התנודתיות, הרעש וההמולה
ומסתכלת על הכל ולא מבינה….
עומדת בתור הארוך… שזז בקצב לא רע (חייבת לציין), מוסיקת רקע של סופרמן נכנסת לעורקי,
שואלת בחשש מה את חבורת הנערות שעומדות בתור לפני, "עשיתם כבר?, זה מפחיד?, בנות כמה אתן? מאיפה אתן?…"
מתמללת את הפחדים למילים, ומעבירה את הזמן עד הישמע הגונג… עכשיו תורי.
אני זוכרת את הגלימה, הגלימה שאיתה אני סופרוומן איתה אני במחוזות ילדותי, איתה אני יכולה לעוף.
מסתכלת מהצד וחושבת לעצמי
היא ממש אמיצה ומטורפת החברה הזו שלי
הולכת ונעמדת לה בתור עם כל מחפשי ההרפתקאות
והיא בשלה עוד חוויה ועוד התנסות לצלוח ולחוות
מעולם לא חיפשתי חוויות שכאלו,
נהנית להיות סופרוומן בעולמות אחרים שונים מאד מאלו.
"אימא!!" אני מרשה לעצמי לצעוק (גם ככה אף אחד לא מכיר אותי פה).
רכבת ההרים של סופרמן לא מאכזבת יש בה בדיוק את כל מה שאני אוהבת:
עליות שזוחלות, ירידות מפתיעות, סיבובים צידיים, מהירויות שמשתנות,
הגלימה שלי למטה אצל רונית ואני עם תחושת סופרוומן הכי ילדותית שיש.
אני מתבוננת מהצד ופשוט מעריצה איך עוד חלום היא ללא כל פחד מגשימה
וחושבת ביני לבין עצמי
הלו, גברת סופרוומן לא גרה כאן יותר,
את נמצאת לך כאן ולא בשום מקום אחר
עם גלימה חבוטה
ומכות בכנפיים אך חלומות רוקמת ומגשימה
גם אם הגשמתם היא אחרת ושונה
אמנם לא ממש גיבורות על, יותר גיבורות עלק…
והגלימה עשתה את שלה, החזירה אותנו ולו לכמה שעות לתוך מחוזות ילדותינו.
עם רכבת הרים, כזו או אחרת, עם ברד צבעוני, וריח פופקורן חמאתי ועם…
עם חברות, הרמוניה, קשר, שיש לסופרוומניות אמיתיות!
החברה הזאת שלי שנסעה הכי רחוק שאפשר
גרמה לי לצאת למסע לא פשוט ולא קצר
ובדרך להגשים חלום אחד, שניים או אולי אפילו עשרים
ושוב לגלות שזו כזו חברות של פעם בחיים
שבה ממשיכים את השיחה מאותו המקום ומאותה הנקודה,
של לשבת עד אמצע הלילה להקרע מצחוק, להתחבק ולהזיל דמעה
וגם לרגע להשתטות, ללבוש גלימה ורודה ושוב להרגיש סופרוומן אמיתית לדקה!
"בשמלה אדומה ושתי צמות
ילדה קטנה, יחידה ותמה
עמדה ושאלה – למה?
וכל התותחים וכל החילים
וכל הגדולים וכל החכמים
עמדו חורי פנים ולא מצאו תשובה"
מתוך בשמלה אדומה מילים: רותי ספרוני לחן: יאיר רוזנבלום
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: רונית שפירא ולילך קרן גרופר עיצוב תמונה: סהר גרופר
כתיבת תגובה