תדרים של התרגשות / שרון כהן

ליבי נכנסה מהגן,

העיניים שלה בורקות, הגוף קפיצי, ומיתרי הקול מנגנים קולות גבהים ועולים.

מורי קם מהשינה.

ליבי עפה עליו, בחיבוקים שסוחטים מהגוף שלו הברות מצוקה.

הוא צורח אותה ממנו…

והיא מחייכת לזה כאילו הוגש לה ארטיק של אלזה ואנה.

אמא מציידת את תיק הבריכה, עוד מעט יוצאים.

גם כיף של אחרי צהריים, וגם זמן שאבא יוכל לשבת על המחשב ולעשות משהו שיגדיל הכנסה ויקטין תחושת 'אין לי זמן לעצמי'.

אמא: "ליבי, תלבשי את בגד הים, תיכף יוצאים לבריכה".

המילים שהיא שומעת שקופות לה.

ממשיכה לדלג בבית כאילו המרצפות טרמפולינה.

אני בחדר, ליד המחשב מקשיב למתרחש,

גם שומע את השמחה שלה, ושמח בתוכי,

וגם שומע את הרעש הקטן שמטפס לי על סולם הדריכות.

חשש שהצהלה שמתחממת בfun-ג'אן, תגלוש לבכי שצריך לנקות מהכיריים.

ליבי ממשיכה לדוג את מורי מהשטיח, והוא נאבק כמו קרפיון שרוצה לחזור לאמבטיה.

כל גרעיני התירס בגוף שלה מתפצפצים לפופ-קורן מאוד.

הקימה הלא חלקה של מורי חוסמת לו את תדר השמחה,

הוא קולט רק את תדר הרעש.

קול הטרוניה שלו מתגבר,

הפתיל של אמא מתקצר.

"ליבי די ממי, הקולות שאת עושה לא נעימים למורי".

ליבי ממשיכה, מנסה לגרור את מורי לכיוון הדלת,

המתח הפנימי עולה, תחושה של טרום קפיצת פקק.

קרן מצליחה להגדיל את רוחב פס הסבלנות שלה, בעוד קצת.

"ליבי, די ממי, זה לא נעים למורי!"

"אמא, אבל אני מתרגשת!"

מאז שמורי נולד, בכל פעם שהתפצפץ לה הפופקורן בגוף,

ופיזר לכל עבר ידיים וקולות, במקום להגיד לה "תרגעי!", או "די להשתולל!",

או כל דבר אחר שחוסם לה את נקבוביות האור, השתדלנו לשקף לה את התחושות בשאלה: "את מתרגשת?".

כי זה באמת מה שזה, היא התרגשה.

ככה הנפש שלה מעצבת את הגוף, לכוראוגרפיה של התרגשות.

אתמול זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא עצמה לבד, תארה את מה שהיא מרגישה.

ומה שהכי ריגש אותי, זה שהטון שלה היה בטוח.

היא לא אמרה את זה עם טרוניה שלא מבינים אותה,

ולא בליווי סאונד של תסכול או כעס.

אלא פשוט נתנה לזה שם, שהפך להיות כוס פופקורן, שאפשר להחזיק ביד אחת.

לא יכולתי להתאפק, קמתי מכיסא הנוחות שלי ועפתי לנשנש אותה בהתרגשות משלי.

זה ריגש אותי מאוד משתי סיבות:

האחת, היא יצרה עוד חיבור חוטי בין המוח המרגיש לבין הלשון שמדברת.

והשנייה, מרגשת יותר, קיבלתי מעין הוכחה שזרעים שנזרעים בנפש, מניבים פירות בזמן הבשלה כזה או אחר.

את זרעי שאלת "את מתרגשת?" התחלנו לזרוע לפני יותר משנה.

מתוך אמונה שלתת להתנהגות שלה שם עם גוון חיובי כמו "את מתרגשת?",

עדיף על כל האצה בשינוי התנהגותי.

האצה באמצעות שיפוטיות שצובטת רגשית, עשויה לשנות התנהגות בטווח הקצר, אך על הדרך חוסמת ערוצי שמחה.

(מול התנהגות שפוגעת פיזית במכוון, אנחנו משתדלים לשים גבול עם אנרגיה ברורה.

ליבי כבר יודעת שרגש הכעס עוזר לנו להעביר מסרים שחשוב לנו להעביר אותם. ועל הדרך הרווחנו מתן לגיטימיות לרגש "שלילי")

משתדלים כל התנהגות משתוללת (משורש ש.ל.ל), לדון לכף זכות,

מתוך אמונה שכך נזרעים באדמת נפשה זרעי אור, שעתידים להניב פירות של אהבה עצמית בריאה.

* מרבה לכתוב "משתדל" כי מעבר למשתדל, מתחבא הפרפקציוניסט שנושא את וירוס רגשות אשם.

ורגשות האשם תמיד מרחיקים אותנו מהנכון.

לאתר של שרון  – משמהות 

לדף הפייסבוק של שרון  – משמהות 

© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: שרון כהן, עיצוב תמונה: סהר גרופר